בסוף פרשתנו דורשת מאיתנו התורה להתעלותמעל האגואיזם הטבעי שבאדם, המעדיף לשמור את כל ממונו לעצמו, ומחייבת אותנו כמהוכמה מצוות של נתינה לזולת: הפרשת מעשר שני, שמיטת כספים בשנת שמיטה (ויתור על הלוואותשהלווינו), צדקה לעני, אזהרה להימנע מלהלוות, מצות הענקה לעבד המשתחרר!

בדין מעשר ציותה התורה (יד, כב-כג): "עשרתעשר את כל תבואת זרעך, אמרו חז"ל: "עשר תעשר את כל תבואת זרעך - לרבותרבית ופרקמטיא וכל שאר רווחים שחייבים במעשר" (ראה תוס' תענית ט ע"א ד"ה עשר, בשם הספרי), והסביר בעל התורה תמימה שלמדו זאת מן הריבוי "כל תבואת זרעך",שכל מה שהאדם עוסק בטיפולו ומרויח הרי הוא בכלל "תבואת זרעך".

עוד למדו חז"ל מפסוק זה את סודההתעשרות: "אמר ר' יוחנן: מאי דכתיב "עשר תעשר"? עשר בשביל שתתעשר"(תענית ט ע"א). והוסיפה הגמרא ואמרה שעל אף שבדרך כלל יש איסור לבדוק את הקב"הבענייני שכר ועונש, בגלל מורכבות השיקולים השונים והחשבונות הרבים, שנאמר "לאתנסו את ה'", מכל מקום בעניין זה מותר לנסות את הקב"ה, ועל כך נאמרבנביא בצורה מפורשת (מלאכי ג): "הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאתאמר ד' צב-אות אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די".זאת אומרת מותר לכתחילה לתת מעשר על מנת להתעשר.

וראיה ליסוד זה הביא בעל התורה תמימה אתהגמרא בכתובות (סו ע"ב): "מלח ממון חסר", ופירש רש"י שם: 'הרוצה למלוח ממונו,כלומר לגרום לו שיתקיים, יחסרנו לצדקה תמיד, וחסרונו זהו קיומו'.

כלומר, יש איזשהו כלל רוחני הפועל במציאות- אם יש לי ביד 10,000 שקלואני נותן ממנו מעשר, כלומר מחסיר ממנו 1,000, נשארים לי 9,000 שקל.אומרים לי חז"ל שבעצם לא הפסדתי כלום, לא רק מבחינה מוסרית שנתתי לנזקקיםולנצרכים, אלא גם בפועל במציאות לא אפסיד מזה כלום, ובצורה כזאת או אחרת אף אתעשרמזה ויהיה לי יותר ממה שהיה לי בהתחלה. איך דבר כזה יתכן? איך אפשר להבין זאת?

מסבירים המקובלים שהאדם צריך להביןשתפקידו הוא להיות צינור להעברת שפע לזולת, כלומר אנחנו לא חיים בשביל עצמנו אלאבשביל הזולת ובשביל הקב"ה. מי שכל מהות חייו היא כצינור, לדוגמא אם הוא מקבלשפע של ברכה כלכלית הוא מעביר אותו הלאה, אז ממילא באופן טבעי הוא ימשיך לקבלוימשיך לתת; אבל אם הוא 'סותם את הצינור', כלומר אינו נותן לאחרים ומשאיר הכללעצמו, אזי כביכול כבר אין מקום בצינור לקבל עוד שפע. על פי זה מובן שמי שנותן לאחריםאף פעם לא מפסיד, ומי ששומר הכל לעצמו מפסיד, כי הוא כבר לא יכול לקבל עוד.

יתירה מכך נראה לומר רעיון נוסף בזה, עלפי מה שכתב השפת אמת בעניין מעשר שני. על הפסוק "עשר תעשר את כל תבואתזרעך... ואכלת לפני ה' אלוקיך... למען תלמד ליראה את ד' אלוקיך כל הימים" כתב(שנת תרנ"ב): 'כי יש ללמוד מזה שמאכילת מצוָה באין ליראה את ד', כי המאכל כשהוא מבוררמפסולת מביא יראה'. כלומר, אכילה בדרך כלל הינה מעשה גשמי לחלוטין, אבל כשהיאאכילה של מצוה אזי יורד ממנה העניין השלילי של תאוַת האכילה והיא מתעלה למדריגהרוחנית, וכך עצם האכילה היא קודש ומביאה ליראת שמים.

נראה להרחיב את הרעיון של השפת אמתבמעשר שני לכל ענייני המעשר (כשם שחז"ל הרחיבו את עניין חיוב המעשר לכלרווחיו הכלכליים של האדם), ולומר שכשאנו נותנים לצדקה עשירית מהרווחים שלנו הריבכך אנו מרוממים את כל שאר הממון שלנו, וכל רווחינו מקבלים מימד של קדושה ומביאיםאותנו ליראת שמים!