ברכות נשים במצוות עשה שהזמן גרמא

מחלוקת הגר"ע יוסף והכף החיים

בכמה מקומות בשולחן ערוך מובא מחלוקת המחבר והרמ"א אם נשים רשאות לברך כשמקיימות המצוות שהן פטורות.[1] המחבר פסק שאין לברך אבל הרמ"א פסק שיכולות לברך. ומנהג הספרדים כפסק המחבר ומנהג האשכנזים כפסק הרמ"א.

אולם ראיתי שהכף החיים[2] בשם הברכי יוסף[3] פסק שגם הנשים הספרדיות יכולות לברך. הברכי יוסף מספר שכך הוא ראה נוהגים בארץ ישראל. ובתחילה תמה מאד על מנהג זה. אולם אחרי שראה שכך מובא בספר "תשובות מן השמים" הסכים עם המנהג שגם נשים תברכנה.

הגר"ע יוסף[4] תמה על הברכי יוסף : איך אפשר להזניח פסק מפורש של המחבר ולהקל באיסור ברכה לבטלה, הלוא ראינו שאומרים ספק ברכות להקל גם נגד מרן כל שכן וכל שכן שיש לחשוש לאיסור ברכה לבטלה כשהמחבר עצמו פסק שלא לברך ? ומה שהברכי יוסף הביא ראיה מ"תשובות מן השמים", אין זה ראיה כלל כי לא פוסקים כספר הזה אף אם נקבל שאליהו התגלה אליו לכתיבת ספרו, כי כלל אצלנו "שלא בשמים היא".

וכשעיינתי בסוגיה זו, מאד תמהתי על הכף החיים כי גם הוא הביא בהרבה מקומות הכלל של "ספק ברכות להקל", ולמה כאן סטה מדרכו ?

ונראה שיש להסביר פסק כף החיים בשלוש דרכים.

מקור המחלוקת

1)כדי להבין דבריו נעמוד על המחלוקת בין המחבר והרמ"א:

הנה מקור המחלוקת אם נשים מברכות על מצוות עשה שהזמן גרמא טמון בשאלה אם נשים שייכות במצוות אלו. ובזה נחלקו התנאים :

בקורבנות כתוב שהמקריב צריך לסמוך ידיו על קורבנו. (ויקרא א,ד)

ולומדים חכמים ממה שנאמר "דבר אל בני ישראל" בראש הפרשה שדוקא גברים חייבים לסמוך ואילו נשים שמביאות קורבן פטורות ממצוה זו, ונחלקו רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון :

"דבר אל בני ישראל, בני ישראל סומכים ואין בנות ישראל סומכות דברי ר' יהודה, רבי יוסי ורבי שמעון אומרים נשים סומכות רשות" (ראש השנה לג. ועוד)

ובגמרא שם מבואר כמחלקותם בדין סמיכה, כך מחלקותם במצוות עשה שהזמן גרמא. לרבי יהודה , הנשים אין להם שום עניין לקיים מצוות אלו ואם הן מקיימות אותן אין זה נחשב להם כמצוה כלל ואילו רבי יוסי ורבי שמעון סוברים שכוונת התורה, שאין להן חיוב לקיים מצוות אלו, אבל אם מקיימות אותן נחשב להם כמצוה. ולפי דעתם נשים שייכות גם במצוות אלו ולכן הן יכולות אפילו לברך "אשר קידשנו במצוותיו" כשמקיימות אותן בגלל שהן שייכות לחיוב הכללי החל על כל ישראל.

הבית יוסף[5] מסביר שהראשונים נחלקו אם ההלכה היא כרבי יהודה או כרבי יוסי ורבי שמעון. הר"ן, הרא"ש, הטור והרבה מגדולי המורים באשכנז פסקו כרבי יוסי ורבי שמעון ואילו הרמב"ם פסק כרבי יהודה[6]. ואחרי שכתב השיטות השונות הוא הביא דעת הראבי"ה שגם הוא פוסק שנשים שייכות בכל המצוות ויכולות לברך ואז מסכם הבית יוסף וזה לשונו :

"ולענין הלכה כדאי הם לסמוך עליהם כל שכן במקום דאיכא רבוותא דסברי כוותייהו כמו שנתבאר בסמוך ועוד דטעמא דראבי"ה והרא"ש טעמא דמסתבר הוא ומיהו טוב שלא לברך כיון דפלוגתא היא ספק ברכות להקל."

הנה הביטוי הזה "טעמם טעמא דמסתבר הוא", הוא נדיר אצל הבית יוסף, הלוא בהקדמתו כתב שאין בכוחו להכריע בין השיטות, ודעתו לפסוק על פי רוב הדיעות, וכאן הוסיף על הטעם של רוב דיעות, שמסתבר כמותם.

אם כן העיקר להלכה לבית יוסף הוא שנשים שייכות בכל המצוות אלא שאינן חייבות לקיימן. רק לגבי הברכה הוא חשש לשיטת הרמב"ם ומשום ספק ברכות כתב שאין לברך. אולם הוא לא אסר לברך רק כתב ש"טוב שלא לברך". משמע מכאן שמי שמברך אינו עושה שום איסור.

לפי זה מובן שהכף החיים והברכי יוסף מאחר שראו שהמנהג בארץ ישראל לברך וגם ראו תשובות שפסקו כן וגם האיסור לא היה ברור בעיני הבית יוסף, הם סתמו שאפשר לברך כעיקר הדין.

2) גדר ברכה לבטלה

ולרווחא דמילתא הנני להוסיף עוד מקור מרבנו המחבר שממנו אפשר ללמוד שבנידון דידן אין חשש של ברכה לבטלה.

הנה הטור בסימן כט בהלכות תפילין כתב :

ולא יברך אקב"ו לשמור חוקיו כשמסירן (התפילין) שאין הלכה כבני מערבא שהיו מברכין לשמור חוקיו בשעת הסרתן מפני שסוברין לילה לאו זמן תפילין הוא(ומה שאין מניחים בלילה הוא מדרבנן שמא יישן בהם ויבוא לזלזל בהם) ודורשים אותו מ"ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה" שדורשין "ימים" ולא לילות ואנן קי"ל לילה זמן תפילין הוא הילכך אין לברך אפילו כשיסירם בלילה ... וראיתי כתוב על שם רב האי גאון הרשות בידו אם ירצה לברך מברך ואני תמה דודאי כיון שאינו חייב לברך אם יברך הוי ברכה לבטלה:

והב"י מתרץ דברי האי גאון בארבעה דרכים ונביא כאן שנים מתירוציו :

תירוץ ראשן : "נראה שיש ליישב דעת הגאון דמספקא ליה אם הלכה כמאן דאמר לילה לאו זמן תפילין או כמאן דאמר זמן תפילין הוא והילכך דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד"

ובתירוץ אחרון: "אי נמי כיון דבני מערבא הוו מברכי אע"ג דאנן לא סבירא לן כוותייהו הבא לברך אין מוחין בידו כיון שיש לו אילן גדול להתלות בו"

מתירוץ ראשון אתה למד שרבנו הב"י מביא דיעה שמה שאמרו ספק ברכות להקל לא נאמר בספק בדין אלא בספק במציאות כמו ספק אם בירך ספק אם לא בירך[7]. ברור שהב"י שהביא הסבר זה, למעשה אינו פוסק כמותו, אלא דעתו בהרבה מקומות שספק ברכות להקל גם בספק בדין. אולם נראה לומר שאף שפוסק שאין לברך, המברך לא עובר על איסור דאורייתא של ברכה לבטלה.

וכן מתירוץ שני נלמד שלא שייך ברכה לבטלה כשסומכים על אחד מגדולי הפוסקים, שאין זה לבטלה מאחר שמברך על פי הנחיה של פוסק.

לכן בנידון דידן שהרבה[8] פוסקים סוברים שיש לברך אין חשש של ברכה לבטלה.

3)ספק ברכות במקום מנהג

ויש להוסיף עוד ממה שכתב הגר"ע יוסף[9] בכללי ההוראה שמביא שמה ש"ספק ברכות במקום מנהג לא אמרינן". ומאחר שהברכי יוסף העיד שכן ראה נוהגים בארץ ישראל אין לתמוה שהביא את זה לדינא.[10]

וכן כף החיים שהביא להלכה שגם נשים ספרדיות מברכות, נראה שכך היה המנהג במקומו.

סיכום

למסקנה אפשר להסביר פסקו של הכף החיים בצירוף שלושת ההסברים :

- שמעיקר הדין ההלכה היא שיש לברך ורק משום חומרא כתב המחבר שאין לברך,

- שאין חשש ברכה לבטלה כשיש פוסקים שמחייבים לברך וכל שכן בנידון דידן שלפי הב"י רובם פסקו שיש לברך,

- שבמקום מנהג לא אומרים ספק ברכות להקל אפילו כנגד מרן.

שאול דוד בוצ'קו

---

[1] או"ח תקפ"ט, ו ,יז,ב ומ"ב תר"ם ס"ק א וחרנ"ד ס"ק א)

[2] או"ח תקפ"ט אות כג

[3] או"ח תרנ"ד, ב

[4] יביע אומרא חלק א סימן מ אות יא

[5] תקפ"ט

[6] ואולם יש אומרים שהרמב"ם מודה שהנשים יכולות לקיים מצות עשה שהזמן גרמא. הוא רק אסר לברך. וזה ממה שכתה הרמב"ם "נשים ועבדים שרצו להתעטף בציצית מתעטפים בלא ברכה" (הלכות ציצית ג,ט) ועיין בזה הגר"ע יוסף ביביע אומר חלק א סימן לט אות א וב. אולם מהב"י משמע שהוא הבין שהמחלוקת היא על עצם השיכות של הנשים במצוות שהן פטורות.

[7] עיין בב"ח שהקשה על תירוץ הב"י מגמרא ברכות כא שבספק אין לברך ולפי מה שאנו מסבירים כאן אין קושיה כי בברכות שם מדובר בספר במציאות.

[8] מהב"י משמע שהוא סובר שרוב הפוסקים סוברים כך. אולם עיין ביבע אומר הנ"ל שמביא עוד הרבה מאד ראשוניםן שעומדים בשיטת הרמב"ם.

[9] יחוה דעת חלק א מהדורה שניה בסוף הספר ב"כללי ספק ברכות" אות ז.

[10] אולם הגר"ע יוסף כתב ביביע אומר שם אות טו שאין ליישב המנהג על פי הכלל הנ"ל משום "שכל מנהגים שאינם על פי הוראות חכמים אין להתחשב בהם". ולא זכיתי להבין דבריו שאי אפשר לומר שהמנהג נתייסד שלא על פי חכמים מאחר שגדולי ההוראה הביאו אותו והן החיד"א בברכי יוסף ובעל כף החיים. הגר"ע יוסף הביא בעצמו שגם הבן איש חי ברב פעלים הביא שנשים מברכות על הלולב ועוד פוסקים אחרים. עיין שם. והם שלושתם מגדולי ההוראה בעדות הספרדים.