האם אשה
פסולה להעיד
ולדון ?
הרב משה
בוצ'קו
מבוא
בכמה
מקומות מבואר
שנשים פסולות
להעיד ולדון.
במסגרת מאמר
זה נדון במקור
דין זה
ובהיקפו. ניווכח
- דלא כמקובל -
נשים כשרות להעיד
למרחב גדול של
עניינים ויש
להן גם אפשרות
לדון ולפסוק
בדברים
מסוימים.
מקור פסול
האישה להעיד
1) גמרא
ערוכה שבועות
דף ל. "מנה"מ -
דנשים פסולות
לעדות-, דת"ר ועמדו
שני האנשים,
בעדות הכתוב
מדבר."
2) הרמב"ם
הביא דין זה
להלכה בהלכות
עדות:
הלכה
א "אין
חותכין דין
מן הדינין ע"פ
עד אחד, לא
דיני ממונות
ולא דיני
נפשות, שנאמר לא
יקום עד אחד
באיש לכל עון
ולכל חטאת,
ומפי השמועה
למדנו שקם הוא
לשבועה כמו
שביארנו בהל'
טוען.
הלכה
ב
בשני מקומות
האמינה תורה
עד אחד, בסוטה
שלא תשתה
ובעגלה ערופה
שלא תערף, כמו
שביארנו [משמע
קצת שהתורה
הקילה לקבלו
כדי להקל] וכן מדבריהן
בעדות אשה
שיעיד לה שמת
בעלה [ובמק"א
הארכתי בסתירה
שיש ברמב"ם
בענין זה בסוף
הל' גירושין]
הלכה
ג
וכל מקום שעד
אחד מועיל,
אשה ופסול כמו
כן מעידים,
חוץ מעד אחד
של שבועה שאין
מחייבין
שבועה אלא
בעדות כשר
הראוי להצטרף
עם אחר
ויתחייב זה
הנשבע ממון על
פיו.
3) בספר
החינוך מביא
דין זה
בעקיפין וכל
פעם שהוא מדבר
על מצוה
התוליה בעדות
הוא כותב
שמצוה זאת לא
שייכת לנשים,
אחרי שהן
פסולות לעדות.
בשני מקומות,
הוא מוסיף
נימוק, למה הן
פסולות:
א) במצוה
לז. (שלא להעיד
בשקר) הוא
כותב בסוף:
ונוהגת
בזכרים אבל לא
בנקבות, שאין
הנשים בתורת
עדות, שהעדות
צריך כוון
וישוב הדעת הרבה,
ב) וכן
כתב במצוה
קכ"ב, ונוהגת
בזכרים אבל לא
בנשים, שאין
הנשים בתורת
עדות, לקלות
דעתן.
החינוך
נתן - כדרכו -
הסבר משלו על
זה שאין הנשים
מעידות [ובאמת
זה יוצא מן
הכלל, כי לא
מדובר על טעם
המצוה עצמה,
אלא על פרט אחד
מן המצוה],
וכנראה שרצה
לסבר את האזן,
ולומר, לא
מפני שהן
פחותות, "רק"
מפני שבטבען
אין מדייקות.
אמנם
הטעם הזה קשה
לקבלו, דהרי -
כמו שכתב הרמב"ם
- בכל מקום שעד
אחד נאמן - כמו
באיסורין (עי'
גיטין ב:
וברש"י שם] גם
אשה נאמנת.
והנה
כבר התעורר
המנ"ח במקום,
(ד"ה בזכרים)
על זה שכתב
החינוך,
[במצוה לז.]
שהמצוה הזאת
של לא תענה לא
חלה על הנשים,
מפני שאינן
יכולות להעיד,
הלא בכמה
דברים גם
מקבלים עדות
נשים, באיסורים,
במיתת בעל
להתיר אשה
ועוד, והאריך
ומסיק כי גם
במקום שהם
נאמנים, זה לא
בגדר עדות
כלל
וזה לשונו:
אך נשים
אע"פ שנאמנים
מ"מ אינם בגדר
עדות בשום מקום
ואינם נקראים
עד (ולא
כקרובים שרק
פסולים לגבי
קרוב)
אלא שלא הסביר
למה, אשה לא
נקראה עד,
כשמקבלים
עדותה ע"פ
התורה, ולמה
לא חל עליה אז,
הלאו דלא
תענה.
להלן
נתרץ קושית
מנחת החינוך
בדרך אחרת.
לפני כן נעיין
על פסול האשה
לדון.
מקור לפסול
האשה לדון
והנה
בדין של
אפשרות של אשה
להיות דיין,
הדבר לא ברור
כ"כ, וישנן בזה
ג' שיטות. ועי'
בגיטין פח: דאיתא
שם בברייתא:
"ואלה
המשפטים אשר
תשים לפניהם ...
לפניהם ולא לפני
גוים, לפניהם
ולא לפני
הדיוטות".
מגמרא
זו משמע שנשים
אינן פסולות
לדון וכן משמע
מדבורה ששפטה
את ישראל אף
על פי שהיתה
אשה. ועל זה
מקשים תוספות
ממשנה(נדה מט:)
שאומרת
"כל
מי שכשר לדון
כשר להעיד"
שממשמע
שאשה שפסולה
להעיד פסולה
לדון:
וישנם
בתוס'(ד"ה ולא)
ג' תירוצים:
א) דאשה
כן כשרה לדון,
וצריך להבין
המשנה: "כל איש
שכשר לדון כשר
להעיד" אבל
אשה אף על פי
שכשרה לדון
פסולה להעיד.
ב)
מדבורה אין
ראיה, דשמא לא
היתה דנה אלא
מלמדת להם
הדינים.
ג) הוראת
שעה היתה,
קיבלו אותה
ע"פ השכינה[1].
והנה בס'
החינוך, בדרך
כלל כל מקום
שיש דין על הדיין,
הוא כותב,
שהמצוה רק
בזכרים מפני
שהנשים לא
דנות. אומנם במצוה
עז. (שלא ילמד
חובה מי שלימד
זכות תחילה)
הוא מביא דעות שלפיהן
נשים כשרות
לדון וזה לשונו:
"ונוהגת
מצוה זו בזכרים
ולא בנשים
שאינן דנות
כמו שאמרנו
למעלה בכמה
מקומות. ואל
יקשה עליך מה
שכתוב בדבורה
הנביאה "היא
שופטה את
ישראל" שאפשר
לנו לתרץ שלא
היה הדין נחתך
על פיה, אבל
היתה אשה חכמה
ונביאה והיו
נושאים
ונותנים עימה
אפילו בדברים
של איסור
והיתר ודינין
גם כן, ולכן כתוב
עליה "היא
שופטה את
ישראל", או
נאמר שקבלוה עליהם
ראשי ישראל
ואחריהם כל
אדם לדון על
פיה, דבקבלה
ודאי הכל
כשרים, דכל
תנאי שבממון
קים. ומ"מ, כל
זה שאמרנו
שאינן דנות
הוא כדעת קצת
מפרשים וכדעת
הירושלמי, אבל
לדעת קצת מן
המפרשים, כשרות
הן לדון,
ואמרו כי מקרא
מלא הוא שנאמר
והיא שופטה
וכו'.
אלא
שסיים, והנראה
מן הדברים ומן
הסברא שאינן
בתורת דיין
וכו'. עכ"ל ספר
החינוך.
הפסול באשה
כפסול בכל דבר
שבקדושה
והנה
הנראה לי
בענין זה
לפע"ד, כי אין
שום הבדל בנאמנות
בין איש לאשה,
ואשה נאמנת
בכל דבר כמו
איש, וע"כ כל
מקום דעד אחד
נאמן גם אשה
נאמנת -
אין אנו
מסתכלים בהן
כמי שדעתן
קלושה. האשה
מסוגלת
להבחין כמו
איש, ולא
מזלזלת
בדבריה, וע"כ
היא נאמנת
באיסורין כמו
כל עד אחד,
נאמנת לומר
שהבשר כשר,
ושהיא טהורה
וכו', ואין אנו
חוששים לא
במשקרת ולא בטועה.
והא
דבדין של שני
עדים היא לא
יכולה להעיד,
הלא גם איש -
לבד - לא יכול
להעיד. והארכתי
במס' מכות,
שהדין של ע"פ
שנים עדים
יקום דבר הוא
דין מיוחד, לא
מבוסס על
נאמנות יתר.
כי אם היינו
חוששים האחד
למשקר, גם
שנים לא היו נאמנים
כי סוף סוף,
שנים זה רק
פעמיים עד
אחד, ומאי
אולמיה זה
מזה? ואין לריבוי
עדים שום
יתרון, כי הלא
תרי כמאה.
אלא
ברור שגם עד
אחד לא חשוד
למשקר, וע"כ
לגבי בן נח, עד
אחד נאמן
ומחייבין
למיתה ע"פ
עדות של אחד.
(רמב"ם הל'
מלכים סוף
פ"ט.)
אלא
שבדיני ישראל,
יסדה התורה
דין חדש, - מגיד
דבריו ליעקב
חוקיו
ומשפטיו
לישראל לא עשה
כן לכל גוי -
כ"א
אלוקים נצב
בעדת א-ל,
וכשבית דין
חותכים דין
ע"פ חוקי
התורה, הקב"ה
חותם על
הפסיקה, ולזה
חידשה התורה
דין מיוחד ע"פ
שנים עדים יקום
דבר, כי אז אין
הבי"ד חותך
הדין ע"פ
הסבירות - תהא
גדולה כשהיא -
אלא ע"פ ודאות
חתומה
כחתימתו של
הקב"ה שהיא
"אמת". וכמו
שבכל דבר
שבקדושה,
לקדיש
ולקדושה
צריכים עשרה
אנשים שאז
השכינה שורה,
כמו"כ בבי"ד
שמחייב מי שהוא,
זה רק ע"פ זה,
שהקב"ה יושב
בבית דין -
וכדברי רש"י
בראש וירא, "שב
ואני אעמוד",
וע"כ בבי"ד שהשכינה
בתוכם,
מצריכים שלשה
דיינים אנשים
ושני עדים
אנשים.
ודין זה
של ע"פ שנים
עדים יוקם
דבר, מותנה
בכמה תנאים,
שיהיו שנים,
שיהיו אנשים,
שיראו כאחד או
שיעידו כאחד,
ואפילו הם מאה
"דין שנים
להם" ואם נמצא
אחד מהם קרוב
או פסול,
למרות שנשארו
צ"ט כשרים, כל
העדות בטלה.
[ובזה אפשר
להסביר הדין
דכאשר זמם ולא
כאשר עשה, שא"א
שיצא פס"ד של
מיתה שלא
כדין, ואם
באמת שקר היה
הדבר היה
הקב"ה שולח
להזים אותם
מקודם (עיין
רמב"ן על
התורה.)]
ודין זה
חל על כל פסק
דין של "יקום
דבר" העדים
בעדותם הקימו
את הפסק דין,
לחייב מי שהוא
בממון, במלקות
או במיתה.
"כאשר זמם לעשות
לאחיו" התורה
קרייה מעשה.
וכמובן
שזה שייך רק
בעדות, שבי"ד מחייבים
מי שהוא ממון
מלקות או
מיתה, אבל בכל
עדות אחרת,
שאין בית דין
מחייב, אלא
פוסק: הבשר
כשר, האשה פנויה,
וכל דבר דומה,
לא צריכים שני
עדים, כי לא אולמיה
שנים מאחד.
וע"כ
כשכתבה התורה
לא תענה ברעך
עד שקר,
שמדובר
שמנצלים את
כוחם להביא
לידי פסק דין
מוטעה, וחתמו
חותמו של
הקב"ה על דבר
לא אמת, מדובר באנשים,
שהם באמת
סילפו את
חותמו של
הקב"ה, וע"ז
אמרה תורה
ועשיתם לו
כאשר זמם
לעשות לאחיו.
אמנם
בכל עדות
אחרת, שיש פה
רק נאמנות,
ואין בית דין
מחייב מי
שהוא, אלא שפוסק
ע"פ נאמנות של
העד, לא שייך
לאו זה, אלא יש
עליהם מצוה
אחרת, מדבר
שקר תרחק.
ולפי זה
אשה יכולה גם
להיות שופטת,
כשמדובר להוציא
הדין לאמיתו -
וכ"ש כשקיבלו
אותה, שאז, כמו
שהאריך בזה
המנ"ח, גם
בדיני ממונות
היא יכולה,
מדין קבלה -
לפסוק הלכה
ולומר הדין עם
מי, רק כשהסנהדרין,
מחייב מי שהוא
שם, האנשים הם
יוציאו את
הדין ע"פ
דבריה. (ובזה
יתורצו הספיקות
של התוס' בנדה
דף נ. ובגיטין
פח: וכן בספר
החינוך)
והנה
המנ"ח בעצמו,
בסימן לז.
דוחה בטוב
טעם, ספיקו של
קצה"ח, בעדים
שהעידו על יין
של פלוני שנתנסך,
והוזמו אם
צריכין לשלם,
וכתב - וזהו כעין
הסברא שכתבנו
למעלה, דעדים
שהעידו על יין
זה לא בגדר
עדות אלא בגדר
נאמנות, ולא
שייך פה הדין
של עדים
זוממין, ועיי"ש
שהאריך בזה.
והנה,
הגם שבדרך
כלל, כל היכי
שעד אחד נאמן,
זה בגדר
"נאמנות" ולא
בתור עדות, יש
דין אחד יוצא
מן הכלל (הובא
שם במנ"ח),
כשעד אחד מעיד
על אשת איש -
אחרי קנאה וסתירה
- שזינתה
באותה סתירה
שהוא נאמן
מפני שיש
רגלים לדבר.
והיא משנה
מפורשת (סוטה
לא.) "עד אחד
אומר אני
ראיתיה
שזינתה (באותה
סתירה) לא היתה
שותה, דעד אחד
נאמן בה אף
להפסידה
כתובתה
ומקראי
ילפינן לה
(לשון רש"י)
וכן נפסק
להלכה בהל'
סוטה (פ"א הל'
יד) [וקצת קשה,
שבירושלמי על
המקום יש
מחלוקת בין ר'
טרפון ור'
עקיבא, ולבסוף
חזר ר"ע והודה
לר' טרפון
שאינו נאמן
להפסידה
כתובתה, וצ"ל
שהרמב"ם סמך
על סתם משנה
שכתוב בהדיא
שגם מפסידה
כתובתה]
והנה
פסק הרמב"ם (גם
הלכה זו מובאה
במנ"ח לדחות
את דברי קצה"ח
שמסתפק בדין
זה) בהל' עדות פ'
כ'א הלכה ה' דאם
הוזם אותו העד
משלם כתובתה [ובטח
היה לו לרמב"ם
איזה מקור
לזה, אחרי שלא
כתב בלשון
"יראה לי"] אלא
שהמנ"ח מסתפק,
שאולי רק עד
אחד זכר, שהוא
בגדר עד, הוא
מתחייב מכאשר
זמם, אמנם אשה
שהיא בכלל לא
בגדר עד, לא
שייך בה דין
הזמה, והניח
בצ"ע.
ולפע"ד
אין כאן מקום
לספק. הלא גם
עד אחד, אינו
בגדר "עד"
לחייב מי שהוא
בכל מקום חוץ
מהדין שלנו, באשה
שנסתרה
ונטמאה,
האמינה התורה
לעד שהיא נטמאה,
אז מה לי אם זה
עד זכר או אשה,
אחרי שהתורה האמינה
להם, והאשה
אבדה כתובתה
על פי עדותם,
וכמו שהסברתי
לעיל, שאין
שום הבדל
באמינות של
זכר או נקבה,
ואם האמינו
לעד או לאשה
שתפסיד
כתובתה, הרי
הם נעשים עדים
בדבר זה, ויצא
מכלל
"נאמנות"
לכלל עדות.
כנ"ל ברור.
סיכום
הכלל
העולה מזה,
אין שום הבדל
בנאמנות
ובכושר שפיטה
בין איש לאשה
ורק בתור עדים
ותור בית דין
לחייב מי
שהוא, שאז
מקור החיוב מ
"והאלוקים
נצב בעדת א-ל",
והדיינים
שופטים
בעזרתו של ד'.
אז, כמו בכל
דבר שבקדושה,
עשרה איש, זה
אנשים, כמו"כ
א' ניצב בעדת
א-ל, עדה זה
עדת אנשים,
שהשכינה שורה
ביניהם,
וכמאמרם, לאסוקי
שמעתתא אליבא
דהלכתא סיעתא
דשמיא. אבל
בנאמנות של עד
אין שום הבדל
והאשה נאמנת
כמו האיש.