ת נ א י להיתר
ג י ר
ו ש י ן
הרב
מיכאל ויגודה
מ
ב ו א
I. המקור
במקרא
ובעיותיו
הפרשניות
II
שיטות
התנאים
א. שיטת
ב"ש
1 -
כללי
2 -
גירושין
בהסכמה
3 -
גירושי פרוצה
-
לפי התלמוד
הבבלי
-
גישת בעלי
התוספות
-
גישת הרשב"א
-
לפי התלמוד
הירושלמי
4 -
עבר וגירש (על
תוקף הגבלת
הגירושין
לדעת ב"ש)
ב. שיטת
ב"ה
1 -
כללי
2 -
גירושין
בהסכמה
3 -
גירושי אשה
פרוצה - רשות
או חובה?
4 -
גירושי אשה
חולה
ג. שיטת
רבי עקיבא
1 -
כללי
2 -
הערה
ביקורתית
III. פסיקת
האמוראים
IV. סיכום
ביניים
V. הגירושין
אצל בני נוח,
בתורתם של
חז"ל
VI. על יחסם של
חז"ל
לגירושין -
היבטים
רעיוניים
א.
מבוא
ב. למשמעותה
הרעיונית של
מחלוקת
חתנאים
ג. ספר
תורה וספר
כריתות - על
חמשמעות
הכללית של הגירושין
מבוא
נושא
הגירושין
בהלכה
היהודית זכה
לתשומת לב רבה.
טיפלו בו גם
חכמי ההלכה
מצד אחד וגם
החוקרים
ההיסטוריונים
מצד אחר.
נדמה
ששאלה אחת,
יסודית ביותר,
לא זכתה
לטיפול
המתאים והיא,
באלו תנאים
זכאי היה הבעל
לגרש את אשתו
לפני חרם
דרבינו גרשום[1].
הדיעה
המקובלת היא
שלפי ההלכה
היהודית, לפני
חרם דרבינו
גרשום, אדם
יכולהיה
כאוות נפשו,
לפי החלטתו
הוא, ובניגוד
לרצונה של
האשה לגרש את
בת זוגו.
פריבילגיה זאת נתפסת
ככוח
אבסולוטי, ועל
יסוד זה מובן
מדוע התעורר
הצורך בשלב
מסויים לשים
קץ לשלטון
הבעל. ומדוע
צריך היה
רבינו גרשום
לבטל את הרשות
שהיתה קיימת
עד אז לבעל
לגרש את אשתו
בעל כורחה.
תחילה
יש לקבוע שכמה
מנגנונים
המרסנים את הבעל
בכתיבת גט
לאשתו היו
קיימים עוד
לפני חדר"ג[2] כבר
במקרא עצמו
אנו יכולים
לראות מגמה
זו. האיסור
להתחתן עם
גרושתו, אם
היא בינתיים
נישאה לאחר,
נראה כבא למתן
את הבעל בבואו
להחליט על
גירושין שכן
הבעל צריך
לקחת בחשבון שהצעד
הזה עלול
להיות בלתי
הפיך[3].
גם עצם העובדה
שהגירושין
כרוכים
בכתיבה של
הגט, ושהתורה
לא מםתפקת
באמירה או
בהפרדה פשוטה,
גם היא מכבידה
על פעולת
הגירושין
ומחייבת את
הבעל בשיקול
דעת רציני
יותר.
בנוסף
לכך הוסיפו
חכמים
דיקדוקים
ודיקדוקי דיקדוקים
בענין הגט
וכשרותו עד
שאמרו ש"כל שאינו
בקי בטיב
גיטין וקידושין
לא יהיה לו
עסק עמהם"[4]
דבר שחייב
כמובן את מי
שרצה לגרש את
אשתו להיזקק
לסופרי
הדיינים[5].
וכאן שוב
נוצרה
הזדמנות לרסן
את הבעל
ולהשפיע עליו
לבל יעשה מעשה
פזיז או בלתי
צודק כלפי אשתו
.
פרופ'
פלק מציין
בספרו
"נישואין
וגירושין" התפתחות
אחרת שגם היא
תרמה לריסון
הבעל והיא,
פיקוח הקהילה.
מעשה
הגירושין.
מסביר פרופ'
פלק, חדל בשלב
מסוים
להיות מעשה
פרטי המעניין
את הבעל ואת אשתו
בלבד והפך
להיות אקט
משפטי ציבורי
אשר לקהל
פיקוח עליו.
גם בצורה זו
צומצם במידה
ניכרת כוחו של
הבעל.
בכל
המנגנונים
שמנינו לעיל
התפיסה
הבסיסית
נשארת והיא,
שעקרונית
מותר לבעל
לגרש את אשתו
כאוות נפשו
אלא שאפשר
להכביד עליו
ולמנוע ממנו
שימוש בכוח זה
באופן
שרירותי,
בדרכים השונות
שהזכרנו.
האמת
היא שתפיסת
היסוד האומרת
שמדין תורה אדם
יכול לגרש
אשתו כרצונו
אינה נכונה[6]
ולהלן דיון
בשאלה
ספציפית זו.
I. המקור
בתורה -
ובעיותיו
הפרשניות
בחומש
דברים פרק כ"ד
כתוב:
"כי יקח
איש אשה ובעלה
והיה אם לא
תמצא חן בעניו
כי מצא בה
ערות דבר וכתב
לה ספר כריתות
ונתן בידה
ושלחה מביתו
ויצאה מביתו
והלכה והיתה לאיש
אחר ושנאה
האיש האחרון
וכתב לה םפר
כריתות ונתן
בידה ושילחה
מביתו. או כי
ימות האיש
האחרון אשר
לקחה לו לאישה
לא יוכל בעלה
הראשון, אשר
שילחה, לשוב
לקחתה. להיות
לו לאישה,
אחרי אשר
הטמאה, כי
תועבה היא לפני
ד', ולא תחטיא
את הארץ אשר ד'
אלוקיך נתן לך
נחלה."
פסוקים
אלה באים
ללמדנו דין
עיקרי. ואגב
דין זה אנו
לומדים על
דינים אחרים
חשובים לא
פחות, ואולי
אפילו יותר,
שבאו משום מה
בהבלעה כמעט.[7]
הדין
העיקרי הוא
שאם אדם גירש
את אשתו והיא
נישאה בשנית
ולאחר מכן - אם
כתוצאה
מגירושין או ממיתת
בעלה - הפכה
שוב לפנויה
אסור לבעל
הראשון לשוב
ולהינשא לה,
נישואין אלה
תועבה הם בעיני
ד'.[8]
אגב
דין זה. מלמד
אותנו הפסוק
מהי פרוצדורת
הגרושין:
"וכתב לה ספר
כריתות ונתן
בידה ושלחה
מביתו" (מכל
מלה בפסוק זה
למדו חכמי
התלמוד תלי
תלין של
הלכות).
ובאיזה תנאי
מותר לגרש.
אכן הפסוק מדבר
על תנאי
לגירושין
"...והיה אם לא
תמצא חן
בעיניו כי
מצא בה ערות
דבר, וכתב לה...".
אולם פירוש
פשוטו של מקרא
זה אינו קל.
שתי
שאלות
פרשניות
עיקריות
מתעוררות
בקריאת הפסוק.
1)
האם שני חלקי
הפסוק עומדים
כעילות
נפרדות המזכות
את הבעל
בגט,קרי,בין
אם אשתו כבר
לא מוצאת חן
בעיניו מאיזה
סיבה שהיא,
ובין אם הוא
מצא בה ערות
דבר. מותר לו
לגרשה.
או
שמא המלה "כי"
באמצע הפסוק
מקשרת את שני
חלקיו במובן
זה שהסיפא היא
הסיבה לרישא
דהיינו,למה
היא לא מצאה
חן בעיניו משום
שמצא בה ערות
דבר .
הפירוש
השני, שנראה
קרוב יותר
לפשוטו של
מקרא, מצמצם
כמובן את
הנסיבות
המזכות
בגירושין
באופן ניכר.
2) מה
פירוש המונח "ערות
דבר".
ביטוי
זה מופיע עוד
פעם אחת בלבד
בכל התנ"ך למעלה
מן הפרשה בפרק
כ"ג, פסוק ט"ו.
בענין שמירת קדושת
המחנה אומרת
התורה: "כי ד'
אלוקיך מתהלך
בקרב מחניך
להצילך ולתת
אויבך לפניך
והיה מחניך
קדוש ולא יראה
בך ערות דבר
ושב מאחריך."
לפי פסוק זה
המשמעות של
הביטוי "ערות
דבר" היא דבר
מגונה באופן
כללי, קלון,
חרפה. ולאו
דוקא חרפה
הקשורה
לפריצות
ולניאוף שהרי
הפסוק שם עוסק
בחובת דרך ארץ
שאינה קשורה
לענין של
אישות.
אם
כן, מבחינת
פירוש פשוטו
של מקרא כמה
אופציות
פתוחות
בפנינו. אין
זה מעניינינו
כאן להציע פירוש.
כוונתינו
היתה לעמוד על
הקשיים של
הפסוק ועל
דרכי הפרשנות
השונים
האפשריים
בלבד, וזאת
בכדי להבין טוב
יותר את דרך
פרשנותם של
התנאים .
II. שיטות
התנאים
פירוש
הפסוק הנ"ל
היה נושא
למחלוקת
הלכתית מפורסמת
בין בית שמאי
בית הלל ור"ע.
בניתוח מחלוקת
תנאים זו
יתרכז מעתה
עיקר דיונינו.
וזה
לשון המשנה
במסכת גיטין
דף צ:
"בית
שמאי אומרים
לא יגרש אדם
את אישתו אלא
אם כן מצא בה
דבר ערוה
שנאמר: "כי מצא
בה ערות דבר".
ובית
הלל אומרים
אפילו הקדיחה
תבשילו שנאמר:
"כי מצא בה
ערות דבר".
רבי
עקיבא אומר
אפילו מצא
אחרת נאה
הימנה שנאמר:
"והיה אם לא
תמצא חן
בעיניו".
אם
כן, שלוש
דיעות יסוד
בנושא המעסיק
אותנו - נזכיר
שהמדובר הוא
לפני חרם
דרבינו גרשום
והשאלה היא,
מתי מותר לאדם
לגרש את אשתו?
מה צריכה להיות
העילה לכך. אם
בכלל?
א
שיטת בית
שמאי:
1) כללי
"ב"ש
אומרים לא
יגרש אדם את
אשתו אלא אם
כן מצא בה דבר ערוה"[9]
לדעת בית שמאי
פירוש הפםוק
שהתלבטנו בו
למעלה הוא:
והיה אם לא
תמצא חן
בעיניו משום
שמצא בה דבר
זימה (זנות)
וכתב לה... ,שני
חלקי הפסוק
קשורים זה בזה
ופירוש המונח
"ערות דבר"
הוא זנות.
בגמרא[10]
נשאלו
בית שמאי
"האי דבר מאי
עבדי ליה?"
והשיבו:
"נאמר
כאן דבר
ונאמר להלן דבר
"על פי שנים
עדים או על פי
שלושה עדים
יקום דבר" מה
להלן בשנים
עדים אף כאן
בשנים עדים”.
מכאן שלדעת
בית שמאי
התנאי לנתינת
הגט הוא שהאשה
תזנה תחת
בעלה, ושיעידו
על כך שני
עדים.
הירושלמי
בסוף מסכת
גיטין שואל על
שיטתו של בית
שמאי: אם כדעתו
מדוע
התורה אסרה
בפירוש את
החזרת גרושתו,
הרי ברור
שהדבר אסור
היות והיא
זינתה תחתיו,
ומכוח עובדה
זו בלבד היא
אסורה עליו -
שהרי אשה שזינתה
אסורה לבעל
ולבועל - והוא
מחוייב היה
לגרשה, ק"ו
שאינו יכול
להתחתן איתה
בשנית אפילו
לא היתה נישאת
לאחר בינתיים?
וזה
לשון
הירושלמי:
"א"ר
שילא דכפר
תמרתא, קרייא
מקשי על דב"ש
(הפסוק קשה
לב"ש) "לא יוכל
בעלה הראשון
אשר שלחה לשוב
לקחתה", מה אנן
מקיימינן (לשם
מה בא איסור זה)
אם לאוסרה
עליו כבר היא
אסורה לו?" [11]
ותשובת
הירושלמי:
"אלא
כן אנן
קיימינן (אלא
לשם כך בא
האיסור) ליתן
עליו בלא
תעשה." (להלן
נראה מה פשר
תשובת
הירושלמי).
יוצא
איפוא שדעת
בית שמאי היא
שבעקרון אין
גירושין אלא
במקרה שאשתו
זינתה עליו,
שאז אסור לבעל
להמשיך
ולחיות איתה
והוא מוכרח
לתת לה גט[12].
ואולם,
יש לברר מספר
נקודות בדעת
ב"ש.
-האם
לדעת ב"ש יש
אפשרות של
גירושין בהסכמה?
במלים
אחרות, האם
הפסוק שלנו
מכסה את כל
מקרי הגירושין
כולם
או
שמא יש לפרש
ולומר שהפסוק
מדבר על מצב
שבו הבעל
באופן חד צדדי
חפץ לגרש את
אשתו כאשר אשתו
מתנגדת לכך
והפסוק קובע
שהוא לא יוכל
לעשות זאת בעל
כורחה אלא אם
כן מצא כה דבר ערוה.
ואולם
אם בני הזוג חפצים
שניהם
בגירושין אין
התורה מונעת
זאת מהם ויש
להם אפשרות
במקרה כזה
להתגרש מבלי
להביא כל
נימוק אחר
מאשר עצם
הסכמתם לשים
קץ לנישואין?
-לדעת
בית שמאי האם
מותר לאדם
הרואה באשתו
דברי פריצות
(כגון יוצאת
וראשה פרוע או
צדדיה פרומים
וכו'), לגרשה
מביתו?
-מי
שלא מצא באשתו
דבר ערוה ועבר
וגירש אותה
האם הגירושין
תופסים אם
לאו?
נטפל
בשלושת
השאלות האלה
לפי הסדר.
2) גירושין
בהסכמה לדעת
ב"ש
קשה
לענות לשאלה
הזאת ואין
מקורות
המטפלים בה.
לכאורה
ניתן להביא
ראיה
מהירושלמי
שגירושין אלה
אסורים הם
לדעת ב"ש'
ראינו לעיל
שהירושלמי
שאל על בית
שמאי מדוע,
לשיטתם, חזרה
התורה ואסרה
את החזרת
הגרושה הרי
בין כה וכה
אסורה היא על
בעלה, וענו מה
שענו. והלא,
אילו גירושין
בהסכמה היו
אפשריים, כי
אז אין מקום
לשאלת הירושלמי,
משום שאפשר
לומר שאיסור
החזרת הגרושה
נאמר למקרה של
גירושין
בהסכמה שאז
אין שום איסור
לבעל להחזיר
אליו את אשתו
ועל כן התורה
חייבת היתה
ללמד אותנו את
האיסור ואין
הוא מיותר כלל
וכלל![13]
(וראה להלן את
הריון בשאלה
זו לדעת כ"ה).
3) גירושי
פרוצה לדעת
ב"ש
בתשובה
לשאלה זו יש
לחלק בין
התלמוד הבבלי
לתלמוד
הירושלמי.
- לפי
התלמוד הבבלי
-
גישת
בעלי התוספות
לפי
הבבלי, כפי
שראינו לעיל.
המלה "דבר"
ניתווספה
בפסוק כדי
ללמדנו שיש
צורך בשני
עדים להוכחת
הזנות יוצא
שלדעת בית
שמאי אין אדם
יכול לגרש את
אשתו אלא אם
כן יש עדות
ברורה לזנות
ממש ולכן אם
גילה אדם
באשתו דבר
פריצות אין
הוא יכול
לגרשה. כך
הבינו בעלי
התוספות את
שיטת ב"ש.
ולשאלת
הירושלמי. מדוע
אם כן זקוקה
היתה התורה
ללמד את איסור
החזרת הגרושה
עונים
התוספות:
"לעבור
עליו בשני
לאוין"[14].יוצא
שמתוך חומרתם
של בית שמאי
הם באים לידי קולה,
שאשה פרוצה
אין מצוה
לגרשה. ולפי
זה צריך לומר
שהמשנה במסכת
כתובות פרק ז'
משנה י' - "ואלו
יוצאות שלא
בכתובה
העוברת על דת
משה ויהודית.
ואיזו היא דת
יהודית? יוצאה
וראשה פרוע,
וטווה בשוק,
ומדברת עם כל
אדם". העוסקת
בגירושי אשה
פרוצה - אינה
לפי דעת בית
שמאי אלא לפי
דעת בית הלל
שהרי לדעת בית
שמאי אפילו
אשה שאינה
שומרת על דת
יהודית אסור
לגרשה![15]
יש
גם להוסיף
שהאימרה
הידועה "שלא
תהא קלה בעיניו
להוציאה"[16]
המדברת על
סיבת התקנת
הכתובה אין לה
לכאורה שום
משמעות לדעת
בית שמאי,
שהרי כל עוד
לא זינתה אסור
לגרשה
וכשזינתה אין
ברירה כי אם
לגרשה![17]
- גישת הרשב"א
הרשב"א
בתשובה סימן
תקנ"ז מפרש
ששיטת בית
שמאי בפירוש
המונח
"ערוה"
אינו זנות
בלבד אלא כל
דבר המביא
לידי זנות,
קרי. גם
פריצות,
שאם לא תאמר
כן "למה לי לא
יוכל בעלה הראשון
לשוב לקחתה"
[והיא שאלת
הירושלמי
שראינו לעיל
אלא שהרשב"א
בתשובתו
אינו
מציין את
הירושלמי][18]
יוצא איפוא
שהבנת הרשב"א
בבבלי היא שגם
בגין פריצות
יש לגרש את
האשה.
- לפי
התלמוד
הירושלמי
-לעומת
התלמוד הבבלי
אנו מוצאים
בתלמוד הירושלמי
דברים ברורים
יותר בסוגיה
זו. בשני מקומות
בתלמוד
הירושלמי
מובאת ברייתא.
וזו לשונה:
"תני
ב"ש אומרים
אין לי אלא
היוצא משום
ערוה בלבד.
ומניין
היוצאה וראשה
פרוע צדדיה
פרומין
וזרועותיה
חלוצות? תלמוד
לומר כי מצא
בה ערות דבר."
ברייתא זו מופיעה פעם אחת בתלמוד הירושלמי במסכת גיטי&