ירושלים כ"א סיון תשמ"ז

לשאול דוד היקר שליט"א

שלום רב,

שמחתי מאוד שקראת את העבודה ששלחתי אליך, ולא עוד אלא שהערת הערות מעניינות עליה, על כל זה תודה.

לגופו של ענין

אם הבנתי נכון, הערותיך מתמקדות בשלוש נקודות עקריות:

1) אין זה מסתבר לדעתך שהמחלוקת שבמשנה גיטין דף צ. היא להלכה ממש. לדעתך, אין בה אלא עצה טובה.

2) אתה מערער על קביעתי שלדעת ב"ש גירושי איסור אינם חלים כלל ושאין אפשרות לדעת ב"ש של גירושין בהסכמה.

3) הניתוח הרעיוני של מחלוקת התנאים אינו נראה לך.

ובכן אתייחס לעיקרי ההערות לפי הסדר:

1) אתה טוען שאם חכמים אסרו גירושין במקרים מסויימים כמפורט במשנה לדעתי, מה הצורך היה בחרם דרבינו גרשום וכן מה הצורך היה בהכבדות אשר הוטלו על הבעל הבא לגרש את אשתו. אתה טוען שברור הוא שחכמים רק הכבידו על הבעל הרוצה לגרש את אשתו ולא הכריחו אותו לקיים את המשנה כהלכתה (?) משום תקנת עגונות. אי אפשר לדעתך להכריח אדם לחיות אם אשה שהיא נחש בשבילו, בכפיפה אחת.

על כל אלה הנה תגובתי:

א. לשיטתך מה פשר שאלת הגמרא: "לא מצא בה לא ערוה ולא דבר מהו?" איזה הווה אמינא יש בכלל שנחייב אדם להחזיר את גרושתו עד כדי כך שיש צורך בפסוק מיוחד מה"אונס" לומר שרק שם בעמוד והחזיר ואילו כאן מה שעשה עשוי? הרי ברור מתוך השאלה שהגמרא רואה במה שהוא עשה לא רק עבירה מוסרית אלא עבירה על הדין ממש.

ב. וראה בפרי חדש אה"ע סימן קי"ט ס"ק ג ד"ה גרסינן ובמיוחד בסוף דבריו שכתב: "ומיהו מהכא שמעינן דדוקא כשעבר וגירשה אין כופין אותו להחזירה, הא אם לא גירשה עדיין שכופין אותו שלא לגרש וזה פשוט וכ"כ הב"ח" וכן ראה הט"ז על סעיף ג' אות (ו). (וראה גם בספר גט פשוט).

ג. ובענין זה ראה במיוחד את המשנה למלך בהלכות גירושין פרק י' הלכה כ"א שדן באריכות, בדיוק בשאלה זו, ובאמצע דבריו הוא כותב: "...שוב מצאתי להרא"ם ז"ל בתשובה ע"ב ס' א' שנשאל על ארוס אחד שרצה לגרש לארוסתו ואייתי עלה פלוגתא דב"ש וב"ה ומסיק לאיסורא וע"ש.

וראה שם שהוא מביא את שיטת בעל כנסת הגדולה דאין כאן שום מצוה לא מדאורייתא ולא מדרבנן, דאפילו לב"ש דאמרי לא יגרש ... עצה טובה קמ"ל... וראיה לדבר מדהוצרך רגמ"ה לתקן שלא יגרש אשה אלא מרצונה ועוד ראיה ממש שנוהגים להתיר למגרש אם נשבע לגרש ".

ובהמשך מביא המשנה למלך החולק על בעל כנסת הגדולה חמש הוכחות שמדובר באיסור ממש ולא בעצה טובה בלבד, 2 מן הגמרא, ו3 מן הראשונים (הרשב"א, הר"ן, והריב"ש). הוכחתו הראשונה מן הגמרא היא כנזכר לעיל באות א', הוכחתו השניה מן הגמרא היא מן הסוגיא של קינוי בסוטה ראה בדבריו ובהמשך הוא מוסיף (בתחילת הטור השני) "והראיה דמייתי הרב ז"ל מחרם רגמ"ה ומהשבועה יש ליישב בנקל כמו שיראה המעיין".

ד. יש להוסיף עוד הוכחות שכוונת החכמים במשנה לאיסור ממש,

1. מן הירושלמי הקושר את המחלוקת של בית הלל ובית שמאי בעניין הלן בפונקאי "למאן דמוקי לה בלא ראוה שנבעלה" (תודה שהפנית את תשומת לבי לתוס' זה בע"ט:), הרי סוף סוף אם המדובר בעצה טובה בלבד איך אפשר לתלות הא בהא.

2. ומה שאומר שם תוס' בריש דבריו גם זה הוכחה לאותו ענין (הקשר שבין מחלוקת ב"ה וב"ש לגבי גט ישן, נקשרת בירושלמי לפי דברי תוס' עם מחלוקתם בענין גירושין).

ה. הטענה שלך בקשר לתקנת עגונות אינה מובנת לי כ"כ.

לדעתך, אם ימנעו מאדם בכוח מלגרש את אשתו, הוא יברח וישאיר אותה עגונה. אם כן הדבר האם רבינו גרשום לא חשב על כך? הרי הוא אסר על גירושין שלא בהסכמת האישה בכל מקרה, האם הוא לא חשש שמא הבעל יברח למקום אחר שבו לא מכירים אותו, ושם ישא אישה אחרת וישאיר אשתו עגונה?! ואל תאמר לי שלכן הוא קבע גם איסור להתחתן עם שתי נשים שהרי מי שיעבור על האיסור להשאיר את אשתו אין סיבה שיחשוש לאיסור להתחתן עם שתי נשים !

ו. יש לדעתי לקחת בחשבון שלפי שיטתם של התנאים הפוליגמיה היא דבר אפשרי (אולי לא רצוי, איני יודע מה היתה דעתם בענין זה, אך בוודאי אפשרי) ומחלוקתם צריכה להתבאר תוך כדי שימת לב לנקודה חשובה זו.

ז. ובכל זאת יש צורך להסביר מה צורך היה בחרם דרבנו גרשום ומה פשר ההכבדות שהטילו על מתן הגט, המשנה למלך כאמור טוען "שיש ליישב בנקל כמו שיראה המעיין..."

השאלה על חרם דרבינו גרשום וההכבדות, מבוססת על ההנחה שבמידה והתנאים למתן הגט התמלאו, כבר אין טעם לאסור את הגירושין. והנה לדעתי אין הדבר כן שהרי סוף סוף יש חוסר איזון בין זכויות הבעל וזכויות האשה בענין זכות הגירושין. האשה שבעלה מתנהג לא יפה אינה יכולה לתת לו גט לעומת זאת אם האשה אינה מתנהגת יפה "ומקדיחה תבשילו" הבעל יכול לגרשה. לתיקון עיוות זה חכמים דאגו שהבעל לא יוכל להשתמש בסמכותו בנקל גם כאשר מותר לו לעשות זאת מבחינה הלכתית טהורה.

מובן לפי זה שרבנו גרשום בהחלט חידש בתקנתו והשווה את כוח הבעל והאישה. רעיון דומה לזה אפשר למצוא בדברי הגר"א על הטור "... אע"פ שמן הדין הלכה כב"ה אפילו באשתו ראשונה, מ"מ אין ראוי לעשות כן באשתו ראשונה" (מובא בעבודתי הע' 36) נכון הוא שאילו היתה ההלכה כב"ש לא היה מקום בכל אלו ההכבדות ולא היה צורך בחדר"ג.

[זאת ועוד, נדמה לי שעיקר החרם דרבנו גרשום היה שאדם לא ישא אשה על אשתו, זאת היתה המטרה העיקרית. כדי שאנשים לא יעקפו את התקנה ולא יגרשו את נשותיהם על מנת לקחת אישה אחרת, רבינו גרשום גם אסר על גירושי אשה בעל כורחה נראה לי שגם לאלמנט זה יש חשיבות בהבנת סוגייתנו].

2. בקשר לניתוח שיטת בית שמאי.

א. לא זכיתי להבין את הפירוש שלך בדברי רש"י ד"ה "לא מצא בה לא ערוה ולא דבר".

ב. תסכים איתי ש"למאן דאמר" דמוקי את המחלוקת ב"ש ב"ה בלן עימה בפונדקו, בלא ראוה שנבעלה, יש אכן הוכחה שב"ש אינם חוששים לגירושי איסור כי לדעתם אין אפשרות כזאת.

לא זו בלבד אלא שלפי מה שאומר שם תוס' שהירושלמי קושר את המחלוקת בגט ישן במחלקותם לגבי תנאי גירושין ישנה עוד הוכחה לענין זה לכולי עלמא.

ג. ואולם אתה צודק שחייבים לומר להלכה שגם מי שפוסק כב"ש מסכים לקיומם ולתוקפם של גירושי איסור, וזה מה שכותב הטור "אבל בזיווג ראשון אין לשלחה אלא אם כן מצא בה ערות דבר. בין בזיווג ראשון בין בזיווג שני בכל ענין שעבר וגירשה אין כופין אותו להחזיר..." ומכאן שאכן על אף שהוא פוסק כב"ש הרי שהוא סובר שגירושי איסור תקיפים. אכן כך, אך לדעתי נקודה זו קשה וצריכה עוד עיון.

ד. אתה טוען שבוודאי ב"ש יודו שיש קידושין בהסכמה, אך איני מבין על מה אתה מתבסס לומר זאת.

[אגב בקשר לגירושין בהסכמה ראוי לציין מה שאומר הפתחי תשובה כסימן ק"ט ס"ק ג' וזה לשונו: "ואין ראוי לו למהר, עח"מ סק"ב שכתב ואפשר שאף ברצון האשה שאז אין איסור בדבר מ"מ אין ראוי לעשות כן. וכ' בס' ב"מ ויראה לע"ד דהיינו דוקא כשהוא תובע הגירושין בזה י"ל אף שהיא מתרצה ג"כ מ"מ לבה דוה שאינה יכולה לסרב אבל כשהיא תובעת פשיטא שהיתר גמור הוא ". עכ"ד.]

ה. על הצעתי בפירוש שיטת ב"ש אפשר עוד לשאול מהמשנה בגיטין דף ס"א: ע"ש, יש לי איזה רעיון איך ליישב את הענין אך אין זה המקום.

3. בקשר לניתוח הרעיוני נדמה לי שלא הובנתי כראוי אך אני מעדיף שנדבר על זה פעם בעל פה. בינתיים עיין בדברי המהר"ם שי"ף שממנו שאבתי את הרעיון.