בירור שיטת ראשונים בסוגיה דטפח, שוק, שער וקול באשה ערוה

(ברכות כד)

מחלוקת השרידי אש והציץ אליעזר

לפני ארבעים שנה, הנהלת תנועת הנוער "ישורון" פנתה לגאון הרב יעקב יחיאל וינברג זצ"ל שיפסוק בעניין אם אפשר להתיר לבנות להשתתף בזמירות שבת בסעודות שבת (הבנים והבנות לא ישבו באותן שולחנות כמובן). הרב התיר והדפיס תשובתו בספרו שרידי אש (חלק ב, סימן ח).

הרב שמואל כץ שליט"א הביא דבריו בספרו "קדושים תהיו" ושלח ספרו לגאון הרב אליעזר ולדנברג שליט"א. הרב דחה דברי השרידי אש בלשון חריפה "...שרידי אש שדבריו אינם נכונים כלל ואכמ"ל" (ציץ אליעזר חלק יד, סימן ז).

הוא הרחיב דעתו בעניין זה בעוד שתי מקומות (חלק ה, סימן ב וחלק ז סימן כח) והוא מסביר שהדבר אסור משום שהגמרא אמרה "קול באשה ערוה".

הנה בעל השרידי אש כמובן הביא גמרא זו והסבירו על פי דברי רבותינו הראשונים ומסקנתו שאין מגמרא זו מקור לאיסור.

מטרת המאמר להציע פירוש הסוגיה על פי הראשונים ולהסיק שלפי כמעט כל הראשונים אין מקור לאיסור מגמרא זו ושלכן אי אפשר לומר שדברי הרב וינברג "אינם נכונים כלל".

סוגית הגמרא

אמר רבי יצחק: טפח באשה ערוה. למאי? אילימא לאסתכולי בה - והא אמר רב ששת: למה מנה הכתוב תכשיטין שבחוץ עם תכשיטין שבפנים - לומר לך: כל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאילו מסתכל במקום התורף! אלא: באשתו, ולקריאת שמע. אמר רב חסדא: שוק באשה ערוה,... אמר שמואל: קול באשה ערוה, ... אמר רב ששת: שער באשה ערוה, ... (ברכות כד.)

הגמרא לא מסבירה המשמעות ההלכתית למושג "ערוה". לכאורה אפשר להבינו בג' דרכים:

א) איסור משום "לא תקרבו לגלות ערוה", פירוש, מן התורה אסור להתקרב לאשה שהיא ערוה (אסורה) לו, וכמו שאסור להתקרב בביאה ממש אסור לנשק ערוה מן העריות, וחכמים עוד אסרו שאדם יהנה שום הנאה מן הערוה אפילו להסתכל באצבע קטנה שלה.

ב) ערוה יכולה להביא אדם לידי הרהורים רעים שאסורים משום "ונשמרת מכל דבר רע".

ג) איסור משום "והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר" שממנו לומדים שיש איסור לומר דבר שבקדושה בפני ערוה משום קדושת הדברים שבקדושה.

פירוש המאירי

המאירי הסביר שהאיסור בין של טפח בין של שוק בין של קול בין של שער אסורים משום הדרך השניה וז"ל :

"צריך האדם ליזהר כשיקרא את שמע או יתפלל שלא יפנה לבו לשום דבר המביא הרהור אפילו באשתו, אמרו חכמים ראיית טפח באשתו בכל מקום שאין דרכו להגלות אוסרת בק"ש אעפ"י שאינה אוסרת לדברי תורה שהראיה גורמת הרהור וכן שוק באשה ושער באשה הראוי להתכסות וקול של זמר באשה ערוה לענין ק"ש ובלבד במה שאין רגיל בה."

רואים מדבריו שכל האיסורים המנויים בסוגיין אסורים שמא יבוא להרהר אבל אינם אסורים כי אם בזמן קריאת שמע. ופשטות הסוגיה מורה כדבריו כי אי איפשר לומר שמדובר כאן בראיה שהיא הסתכלות כדי ליהנות שהיא אסורה גם באצבע קטנה, וכמו שהגמרא דחתה פירוש זה לענין טפח מגולה, אפשר לדחותו לענין שוק ושער וקול.

ואי אפשר לומר שהאיסור הוא משום הדרך השלישית (האיסור לומר דבר שבקדושה בפני "ערוה") מפני שתי סיבות:

א) הגמרא אמרה (ברכות כד.) "האשה יושבת עירומה וקוצה חלתה מפני שיכולה לכסות פניה בקרקע אבל לא האיש". משמע שלא נאמר ערוה ממש אלא על הפנים של מטה.

ב) ואפשר להוסיף שהמאירי סובר שאין הדעת סובלת לומר ששער או קול יהיו ערוה ממש.

ומה שאמר שהאיסור אינו אלא לענין קריאת שמע ולא בכל זמן, כך מורה הסוגיה שבפירוש אמרה באשתו ולענין קריאת שמע. ואם איתא שהיה איסור ראיה שלא בזמן קריאת שמע הגמרא היתה צריכה לומר שהחידוש של טפח באשה ערוה הוא שאסור לראות טפח מגולה שמא יהרהר ושההבדל בין אצבע קטנה לטפח מגולה הוא שאצבע קטנה אסור רק להסתכל ואילו טפח מגולה אסור אפילו לראות, ומדלא אמרה הגמרא כן משמע שאין איסור בראיה בעלמא שלא בזמן קריאת שמע וכן הדין בשוק בקול ובשער כי כולם בחדא מחתא מחתינן.

אבל דבר זה קשה להבינו מן הסברא מה לי הרהור בזמן ק"ש ומה לי הרהור בזמן אחר הלא הרהור הוא דבר מגונה בתור עצמו ?

ונ"ל לומר בזה שאף שוודאי אסור להרהר במכוון החכמים לא ראו לאסור כל דבר שאולי יביא האדם להרהור ואם אדם יהיה לו איזה הרהור לאונסו אונס רחמנא פטריה, אבל קריאת שמע ותפילה שהם דברים שבקדושה ושצריכים כונה יתרה ראו חכמים לזרז האדם שיסיר ממראה עיניו כל מה שיוכל להטריד אותו.

וכשיטתו כתבו הגהות מיימוניות הביאו הרמ"א (וכן עוד ראשונים הביאם הבית יוסף)

הרי"ף

הרי"ף לא הביא בכלל סוגיין והסביר הרשב"א בשם הראב"ד - הביאו הב"י - וז"ל הב"י :

"דאפשר דמשום שאמרינן לעיל עגבות אין בהם משום ערוה סבר הרב בכל שכן טפח שוק קול ושער וכתב הוא ז"ל ולא מן השם הוא זה אלא הכא משום דמטריד וברואה ועגבות פרישנא דווקא דנפשיה ובאשתו ובשאינו רואה וכו' עכ"ל." (ב"י סימן ע"ה)

נראה מזה שהרי"ף הסביר הגמרא בדרך השלישית. הגמ' רצתה לאסור משום שטפח שוק קול ושער הם ערוה ממש ואסור לקרות ק"ש כנגדם. ולא פוסקים כגמרא זו משום גמרא דעגבות. ומה שהרי"ף לא הסביר הסוגיא בדרך השניה (משום טרדה בהרהור) כמו שהסבירו המאירי והראב"ד נראה לומר שפשטות המלה ערוה לא משמע כפירוש זה אלא שעצם הדבר הוא ערוה.

הצד השוה בין הבנת המאירי והרי"ף הוא ששניהם הבינו שסיבה אחת לארבעה הדינים של סוגיין טפח שוק קול ושער , למאירי משום איסור הרהור, לרי"ף משום האיסור לומר דברים שבקדושה בפני "ערוה", אלא שהרי"ף דחה גמרא זו ואומר שאין הלכה כמותה.

נעיין עכשיו בפוסקים שסוברים שאין האיסור שוה בארבעת המקרים.

הרמב"ם

הרמב"ם כתב בהלכות קריאת שמע פ"ג הל' טז :

"כשם שאסור לקרות כנגד צואה ... כך אסור לקרות כנגד הערוה עד שיחזיר פניו אפילו כותי או קטן לא יקרא כנגד ערותן ... עד שיחזיר פניו. וכל גוף האשה ערוה לפיכך לא יסתכל בגוף האשה כשהוא קורא ואפילו אשתו ואם היה מגולה טפח מגופה לא יקרא כנגדה."

ובהלכות איסורי ביאה פרק כא הלכה א ו-ב כתב:

"כל הבא על ערוה מן העריות או שחבק ונשק דרך תאוה ונהנה מקרוב בשר הרי זה לוקה מן התורה ... ואסור לאדם לקרוץ בידיו וברגליו או לרמוז בעיניו לאחת מן העריות או לשחוק עמה או להקל ראש ואפילו להריח בשמים שעליה או להביט ביפיה אסור ומכין למתכוין לדבר זה מכת מרדות והמסתכל אפילו באצבע קטנה של אשה ונתכוין להנות כמי שנסתכל במקום התורף ואפילו לשמוע קול הערוה או לראות שערה אסור."

רואים בהדיא שהוא חילק הסוגיה לשני חלקים. הרישא הוא אסור משום הדרך השלישית שהבאנו למעלה. גוף האשה ערוה ואסור לקרות ק"ש נגד ערוה. אולם הסיפא של הסוגיא מדבר מן הדרך הראשונה שאסור להסתכל בשער ולשמוע בקולה של אשה שהיא ערוה, וכך כתב הכסף משנה בהלכות ק"ש:

"ואמרו שם בסמוך קול ושער באשה ערוה וסובר רבינו שלא לענין ק"ש נאמר אלא לעניין שאסור ליהנות מקולה ולהסתכל בשערה ולכן לא הזכירה פה."

וכדי להבין דבריו על בוריו נשאר לנו לבאר למה מחשיב גוף האשה אפילו טפח מגולה כערוה אחרי שאמרו האשה קוצה חלתה והיא עירומה וא"א לתרץ כמו שתירץ הראב"ד ששם מדובר בערוה של עצמה וכאן בערוה של אחרת כי הניחא לשיטת הראב"ד שהאיסור של טפח הוא משום הרהור וטרדה יש לחלק כן, כי אדם אינו נטרד אלא בערוה של אחרת.

אבל לרמב"ם אין האיסור משום טרדה והרהור אלא משום כבוד דברים שבקדושה ואם כן מה לי ערוה של עצמו מה לי ערוה של אחר. ומוכרחים אנו לומר שכן כוונת הרמב"ם לאסור משום כבוד של דברים שבקדושה כי הוא אסר גם לקרות ק"ש כנגד ערוה של קטן שלא שייך אתו הרהור וגם הלשון מורה כן וז"ל "כשם שאסור לקרות כנגד צואה ... כך אסור לקרות כנגד הערוה" משמע דטעם אחר לשניהם והוא הכבוד בפני הדברים שבקדושה.

נראה לי לבאר דבריו כך : הנה הרמב"ם הביא האיסור לקרות כנגד הערוה גם בהלכות תפילה וגם בהלכות ברכות וז"ל בהלכות תפילה הל"ז :

"כיסוי הערוה כיצד אף על פי שכסה ערותו כדרך שמכסים לקריאת שמע לא יתפלל עד שיכסה את לבו ..."

הל"ח : "טהרת מקום התפילה כיצד לא יתפלל במקום הטנופת ולא במרחץ כללו של דבר כל מקום שאין קורין בו קריאת שמע אין מתפללין בו וכשם שמרחיקים מצואה ... ומראיית הערוה לקריאת שמע כך מרחיקין לתפילה."

ובהלכות ברכות פרק א הל' ט:

"ואסור למברך לברך כשהוא ערום עד שיכסה ערותו בד"א באיש אבל באשה יושבת ופניה טוחות בקרקע ומברכת."

ונ"ל שהדין שכל גוף האשה הוא ערוה ואסור לקרות ק"ש כנגדה אינו אמור אלא לענין ק"ש ולענין תפילה אבל לא לכל הברכות. ולכן אין קושיה מהאשה קוצה חלתה ערומה כי זאת נאמר רק לכל הברכות אבל לא לק"ש ולתפילה.

ואם תאמר הלא הרמב"ם כתב בהלכות ק"ש פ"ג הל"ב וז"ל "ולא לקריאת שמע בלבד אלא כל עניין שהוא מדברי הקדש אסור לאומרו בבית המרחץ ובבית הכסא" אין דין של בית המרחץ דומה לדין של קריאה כנגד טפח מגולה ורק לעניין בית הכסא הדין הוא גם בכל דבר שבקדושה.

ולעוד הרבה עניינים דיני סתם ברכות שונים מדיני ק"ש ותפילה.לדוגמא חייבים ליטול ידים לק"ש ולתפילה אבל לא לברכות.

ועוד צריך להבין בשיטת הרמב"ם איך אפשר שכוונת הגמרא בקול באשה ערוה ובשער באשה ערוה הוא שאסור להסתכל או לשמוע, מה חידוש הוא שאסור להסתכל בשער או לשמוע קולה הלא גם אצבע קטנה אסור? ותירץ על זה הב"ח שהייתי סובר שאף אם אוסרים להסתכל באצבע זה דוקא אצבע כי זה חלק מגוף האשה אבל שער או קול אי לאו דשבחו הכתוב הוה אמינא שאין בהסתכלותו או בשמיעתו כלום.

שיטת הרא"ש

וז"ל הרא"ש :

"אמר שמואל קול באשה ערוה פירוש לשמוע ולא לענין ק"ש".

ועל טפח שוק ושער הסביר שהגמרא היא לענין ק"ש.

משמע שהרא"ש הבין שהאיסור הוא משום שטפח שוק ושער הם ערוה ממש ואסור לומר דבר שבקדושה בפניהם. ולכן אפשר לומר שדוקא הם ערוה אבל לא קול כי לא שייך להגיד שקול הוא ערוה. אבל אם אומרים שהאיסור הוא משום הרהור וטרדה מה לי שער מה לי קול?

אבל אז יש קושיה כי הנה הרא"ש בסוגין שאל למה אסור טפח והתיר עגבות ותירץ כאן באחרת שם בעצמה. הניחא אם אומרים שהאיסור בטפח שוק ושער הוא משום הרהור וטרדה יש לחלק בין עצמה לאחרת כמו שהביא הב"י הרשב"א בשם הראב"ד. אבל אם אומרים שהאיסור הוא משום שהם בעצם ערוה ואסור לומר דברים שבקדושה בפניהם מה לי עצמה מה לי אחרת (כמו שהבין הרי"ף).

ואולי אפשר לתרץ ולהסביר שגוף האשה הוא ערוה משום שיכול להביא לידי הרהור ולכן אסור לאדם לומר ק"ש בפני טפח מגולה כי אין זה כבוד לדברים שבקדושה להאמר בפני דבר שיכול להביא לידי הרהור. אבל לגבי האשה אין גופה נחשב כערוה כי אין זה יכול להביאה לידי הרהור.

אולם המעדני יום טוב הבין שגם הרא"ש אוסר משום הרהור והסביר שמה שהרא"ש מתיר לומר ק"ש בשמיעת קול אשה הוא קולא שהקילו חכמים כדי שלא יימנעו מלומר ק"ש כי מה אדם יכול לעשות אם אשה עוברת ושרה, ולכן הקילו חכמים בענין קול ורק אסרו להקשיב לקול ערוה ולא אסרו לומר ק"ש כששומעים אותה. וכמובן קצת דוחק להעמיס את זה בדברי הרא"ש.

ודבר ברור הוא שהב"י לא הבין את הרא"ש כך כי הביאו שלענין קול באשה ערוה דעת הרא"ש זהה לדעת הרמב"ם.

עוד פירוש על הסוגיה

הנה שמעתי מרב גדול אחד פירוש מקורי על הסוגיא שלנו.

הגמרא אומרת "טפח באשה ערוה, למאי? אילימא לאסתכולי, מאי איריא טפח אפילו אצבע קטנה אלא באשתו ולקריאת שמע"

הוא מסביר כשהגמרא אומרת "באשתו ולקריאת שמע" כוונת הגמרא אפילו באשתו לקריאת שמע, פירוש שבטפח מגולה יש איסור לראות גם אם אינו מסתכל ליהנות ולקריאת שמע האיסור הוא אפילו באשתו. והסברא היא שכל מקום שאסור לראות אפילו בלא כוונה המקום הזה הוא ערוה ממש, ולכן בעת קריאת שמע אסור אפילו באשתו, וכן יהיה לדבריו גם בשוק גם בקול וגם בשער יהיה איסור בראיה בלא כונה. אולם נראה שאין פירושו הולם דברי הראשונים שהבאנו למעלה.

ועיין גם מה שפירש ר' יעקב עמדין בהגהותיו על הגמ' "כל המסתכל..." : :מעין בהשגחה ובכוונה".

לסיכום

יוצא שדין "קול באשה ערוה"

אינו הלכה לרי"ף

הוא דין דוקא בקריאת שמע למאירי ולהגהות ממימוניות

לרא"ש ולרמב"ם הוא איסור דוקא במי שמקשיב,.

ולכן מובנים דברי השרידי אש שאין איסור מן הדין לשיר ביחד בנים ובנות (כשהם יושבים בנפרד) כי אין לדמות שירים לק"ש ואין מקשיבים לנשים ששרות כשכולם שרים ביחד וגם שתרי קלי לא משתמעי ולא שומעים הקול של אשה מסוימת..[1]

שאול דוד בוצ'קו

---

[1] השרידי אש הוא לא היחיד בין האחרונים שעקרונית הסביר הסוגיה כמו שכתבנו. בעל איגרות משה התיר בחו"ל לאדם חולה שצריך ללכת לבריכה לבריאותו ואין שעות מיוחדות לגברים ללכת לבריכה על פי היסוד שהאיסור הוא הסתכלות ולא ראיה.(עייןאיגרות משה אה"ע א סימן נו). כמובן שמדובר בחו"ל, אבל במקום שיש אפשרות ללכת בבריכה נפרדת אדם שהולך בברכיה מעורבת נקרא רשע .(עיין ב"ב נז)