ו' ניסן תשנ"ח

לכבוד

הרב יצחק יהודה רוזן

אחד העם 11

פתח תקוה 49472

אחדשכת"ר,

קבלתי בשמחה את מכתבו מ ל' שבט תשנ"ח שבו כבודו מתייחס לשנים ממאמרי ב"קול מהיכל".

הנה להקדים שאין אני בא לפסוק הלכות. כוונתי היתה - כמו שציינתי בתחילת המאמר - "להציע פירוש הסוגיה על פי הראשונים ולהסיק שלפי כמעט כל הראשונים אין מקום לאיסור מגמרא זו ושלכך אי אפשר לומר שדברי הרב וינברג "אינם נכונים כלל"."

וזה כלל אצלי - בכל מאמרי - אין אני מחדש בהלכה כלל. אלא אני מסביר שיטות, מביא ראיה לדעה זו או לדעה זו כדרכו של פלפולא דאורייתא.

וכן כאן, כתבו על הרב וינברג שפסיקתו אינה נכונה כלל. ועל זה הוכחתי שלפי כל הראשונים יש מקום לדבריו. אבל לא באתי להכריע הלכה למעשה, ובפרט שבזה יש עוד גורמים אחרים, סוגיות אחרות, מצב הדור או חששות אחרות, וכן מנהגן של ישראל בכל קהילה וקהילה.

הנה הרב וינברג זצ"ל שהגיע מליטא לגרמניה פגש שתי עולמות, מקורו בעולם היהדות החרדית של ליטא ובא לגרמניה לנהל הבית מדרש לרבנים של ברלין שספג בתוכו עולם היהדות החרדית של גרמניה שהושפעה רבות מהרב הירש זצ"ל. הרב וינברג מעיד שבליטא לא היה כדבר הזה שנשים תשתתפנה לזמירות שבת, ואילו בגרמניה, גם בביתם של גדולים, נשים השתתפו בזמירות שבת. והנה לנו מעשה רב שגדולי עולם התירו דבר זה ולא חששו ל"קול באשה ערוה". ולפי זה נראה שאין לנו למחות במי שנוהגים כן כי יש להם אילנות גדולים להתלות בהם. וכמה גדול היה הרב וינברג שהשכיל להתעלות מהמקובל אצלו כדי להצדיק מנהג שונה. ועיין שם שכתב "ומשום כך אין אני מרהיב לאסור מה שהתירו הם" וגם היום יש עדיין אלפי בתים של יראים שהנשים משתתפות בהן בשירי שבת. האם נאמר שכולם עוברים על הדת, או, שננסה לראות שמנהגם מבוסס על אדני ההלכה, התורה והיראה ?

היתר מן הדין או משום עת לעשות ?

כבודו כותב שהרב וינברג התיר רק משום עת לעשות לד'.

ונראה לי שאין הדבר כן, כי הרב וינברג ביסס את היתרו על שלושה עמודים :

א) "תרי קלי לא משתמעי". הוא כותב שמהטעם הזה "הגאון הצדיק ר"ע הילדסהימר ז"ל וכן הררש"ר הירש ז"ל" התירו, ועל טעם זה הוא כתב שלא נחה דעתו. ובמאמרי הבאתי את הטעם הזה רק כסניף לטעם העיקרי שהוא הטעם השני שהובא בשרידי אש.

ב) שאין האיסור לשמוע אלא להקשיב כשמתכוון ליהנות. וזה קשור בהבנת האיסור "קול אשה ערוה", ובמאמרי התמקדתי בענין זה דוקא, והרחבתי מה שהגאון כתב בקיצור.

ג) והביא "עוד סניף להתיר" שכל שאינו עושה דרך חיבה רק לשם שמים, מותר.

ואחר כך הוא כותב שלכן הוא הורה לשואלים שיכולים להמשיך במנהגם ולסמוך על גאוני אשכנז ורק אחר כך הוא כותב "ומשום כך איו אני מרהיב לאסור מה שהתירו הם, ובכגון דא נאמר עת לעשות לד'".

ולכן נראה לי שהתיר מן הדין, אלא שלפי שבפלגים גדולים של העולם החרדי ראו בזה איסור חמור הוסיף את הטעם של "עת לעשות לד'". וכוונתו לומר שאם תאמר מה איכפת לנו לנהוג כמחמירים ולאפוקי עצמנו מספק, ועל זה הוא מסביר צורך הדור וזה לשונו הזהב : "שבארצות כמו אשכנז וצרפת הנשים מרגישות עלבון ופגיעה בזכויותיהן אם נאסור עליהן להשתתף בעונג שבת ע"י זמירות קודש". וגם טעם זה נראה לי גם היום מאד אקטואלי בפלגים מסוימים של האוכלוסיה.

טעות בדבר משנה

ועוד כותב כבודו שהטעם של "תרי קלי לא משתמעי" הוא טעות בדבר משנה, מפני שזה נגד גמרא מפורשת "זמרי גברי ועני נשי פריצותא, זמרי נשי ועני גברי כאש בנעורת". מכאן ראיה שהאיסור הוא לא רק באשה אחת ששרה אלא גם בכמה נשים ששרות.

ונראה לי שאין למהר ולומר על גדולים ש"טעו בדבר משנה" גם אם נראה לנו כך. כמובן שבזכות כל אחד להביא ראיה נגד כל גדול שבעולם, כי זו דרכו של תלמוד, זה בונה וזה סותר. כוונתי לומר שעלינו להמנע מביטויים חריפים. דרכו של הרב וינברג צריכה להיות לנו לעיניים שאף שגדול ועצום היה וגם תפקידו היה רם מעלה - ראש סמינר לרבנים, נמנע בכל כוחו מלחלוק על הרב הירש זצ"ל ועל הרב הילדסההימר זצ"ל.

ולדידי לא זכיתי להבין הערתו מכמה טעמים:

א) כבודו בעצמו הביא שבשמיעת מגילה - משום דחביבה - יוצאים ידי חובתו גם כשכמה אנשים קוראים ביחד. מכאן אנו לומדים ששתי קולות נשמעים כשנותנים לב להקשיב, וכן הוא בסוגיה זו, הגברים נותנים לב להקשיב כי הגברים והנשים שרים זה אחרי זה ובמקרה כזה יודו כולם שאומרים תרי קלי כן נשמעים.

ומה שכתב כבודו שבקול אשה ודאי נותנים לב להקשיב משום שאמרו "קולך נאוה", לא נראה לי. כי בקריאת מגילה, המצוה (ולא יופי הקול) היא חביבה ולכן אמרו שם שאדם נוטה אזנו לשמוע ואין להשוות את זה לקול אשה כשלא מתכוונים להקשיב.

ב) בגמרא שם מדובר בגברים ונשים ששרים יחד בבתי משתאות וכי יעלה על הדעת שחכמי אשכנז והרב וינברג התירו פריצות כזו. הם התירו שירת שירי קודש בסעודות שיש בהן קדושה.

ג) מדובר שמה שנשים שרות לבד ואין זה דומה לגברים ונשים ששרים ביחד. ולפי זה מה שאמרו חכמי אשכנז "תרי קלי לא משתמעי" אין כונתם למושג ההלכתי שהוא שייך ליציאת ידי חובה במצוות, אלא כוונתם לומר כשהרבה אנשים ונשים שרים ביחד אין כאן שמיעה של קול אשה מסויימת.

נהניתי גם משאר הערות והארות של כבודו ואשמח אם כבודו ירשה לי להדפיס מכתבו ב"קול מהיכל" הבא, וכמו כן אני ממלא אחרי בקשתו ושולח שאר החוברות שעדיין בידינו.

בכבוד ובהערצה,

שאול דוד יהודה בוצ'קו