מאמר זה מפרי עטו של מורנו ורבנו הרב ירחמיאל אליהו בוצ'קו זצ"ל, מיסד הישיבה, הופיע בזמן מלחמת העולם השניה בעלון שהוציא אז הישיבה בשם "בית המדרש". זה היה השיעור של פתיחת הזמן.

ביאור בענין בדיקת חמץ ובטולו

הרב ירחמיאל אליהו בוצ'קו זצ"ל

בענין בדיקה ובטול יש לנו משנה וגמרא מפורשת ריש פסחים "אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר" ואמר ר"י שם "הבודק צריך שיבטל" ומפרש טעמא, שמא ימצא גלוסקה יפה אחר זמן איסורו ולא מצי לבטלו מפני שאינו ברשותו עוד.

ועל מהותם של הבדיקה והביטול, אם המה מדאוריתא או דרבנן מצינו מחלוקת בין רש"י ותוס', רש"י מפרש במתניתין שהבדיקה היא מדאוריתא בכדי שלא יעבור בבל יראה ובל ימצא. והתוס' מקשין עליו הלוא גמרא מפורשת היא שמדאוריתא בביטול בעלמא סגי, וא"כ למה הצריכו חכמים בדיקה ? ומתרצים דטעם הבדיקה היא, שלא יבא לאכלו בפסח, ושאני חמץ משאר איסורים משום דמותר כל השנה לא בדילי אינשי מניה.

וגם בענין ביטול שונים הם טעמם ונימוקם של רש"י ותוס', רש"י מפרש שם טעם הביטול שהוא מדאוריתא, מדכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו, והשבתה בלב היא השבתה. והתוס' מקשים איזה קושיות על רש"י ומסקי דביטול היא מטעם הפקר דמאחר שביטלו הרי יצא מרשותו והוי הפקר.

ובכדי להציל את רש"י מקושיא החמורה של תוס' משתדל הר"ן להמתיק ולהסביר את דבריו, שבאמת גם מעיני הבדולח של רש"י לא נעלמו דברי הגמרא הנ"ל דבדיקת חמץ היא מדרבנן, אולם דעתו שלרש"י היא, שמה שאמרה תורה תשביתו, אפשר לקיים בשני אופנים, או שיבטל בלבו כל חמץ שיש ברשותו ויוציאנו במחשבתו מרשותו וסגי בזה מדאוריתא אפילו בחמץ ידוע, או אם לא בטלו בלבו אז צריך מן התורה לבדוק ולבער. ומה שכתב רש"י בהמשנה דהבדיקה היא מן התורה, כונתו אם לא ביטלו ואז באמת הצדק אתו ובזה לית מאן דפליג דבדיקה היא מדאוריתא. ובאופן זה אפשר להבין גם דברי הרמב"ם פ"ב ה' חו"מ שכתב דבדיקה היא מדברי סופרים דכונתו גם כן אחר הביטול.

אלא שקושית התוס' עדיין במקומה עומדת כיון דמן התורה סגי גם בביטול למה באמת החמירו עליו החכמים והטריחו לבדוק בחורים ובסדקים, אם יש לו עצה יותר קלה להנצל מאיסור בל יראה ע"י ביטול בלב? וע"ז מבאר הר"ן, יען ביטול היא דבר התלוי בלב ובמחשבה ואין דעות בני אדם שוות, ואפשר שיזלזלו בזה מעט ולא יוציאוהו החמץ מלבן לגמרי ובקל יבואו לידי איסור בל יראה, לכן הזהירו חכמים לעשות מעשה בפועל ע"י הבדיקה והביעור.

והנה על טעם התוס' שביטול היא מטעם הפקר מקשה הר"ן איזהקושיות א) קושית התוס' בעצמו דאמרינן בנדרים מ"ה דהפקר היא רק בפני שלושה ב) דעיקר הביטול הוא בלבו ובהפקר בודאי דברים שבלב אינם דברים ג) אליבא דר' יוסי בנדרים מ"ג דהפקר אינו חל עד דאתי לרשות זוכה מה נעשה בחמץ דאין כאן שום זוכה?

ומצא הר"ן את שאהבה נפשו טעם מספיק וסברה ישרה גם לתרץ כל אלה הקושיות. ואמר דבר חדש ומענין מאד שבאמת שונה הוא חמץ מכל הענינים שבעולם, כי אליבא דאמת החמץ מיד כשהגיע זמן איסורו התורה הוציאו מרשותו ואינו עוד שלו, כמאמר הידוע של ר"א דשני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאלו הן ברשותו חמץ בפסח ובור ברה"ר. ואחרי שמצד הדין אין לו שום שיייכות אל החמץ עו, ורק התורה חישבו כאילו הוא ברשותו, א"כ אין זה בעלות גמורה, רק צל של בעלות, כלומר, בעלות "שלילית" ולא "חיובית" ולבטל בעלות כזו סגי בגילוי דעתא בעלמא דלא ניחה ליה בהאי זכותא ע"ש.

והשאגת אריה בסימן ע"ז ה' חמץ ומצא מביא ראיה לדברי הר"ן מברייתא דלקמן "היה יושב בבית המדרש ונזכר שיש חמץ בתוך ביתו מבטלו בלבו אחד שבת ואחד יום טוב" ומקשה גם הגמרא הא יו"ט הוא לאחר זמן איסורו ואיך מועיל הביטול ? ומשני, הכא בתלמיד היושב לפני רבו ונזכר שיש עיסה מגולגלת בביתו ומתירא שמא תחמיץ קדים ומבטל לה.

ומקשה השאגת אריה מדוע מתמה הגמרא כ"כ הלוא אפשר שהברייתא הנ"ל היא לשיטת ר' יוסי הגלילי דאמר (שם כח) דחמץ בפסח מותר בהנאה והחמץ הוא שלו וא"כ הלה יכול לבטלו גם בפסח? אולם לשיטת הר"ן דטעמא דביטול מועיל הוא רק משום שהחמץ באמת אינו ברשותו וזהו דוקא אליבא דידן דחמץ אסור בהנאה, אולם לריה"ג דחמץ מותר בהנאה בפסח, א"כ יש לו בעלות גמורה איך מועיל ביטול?, ושפיר מסיק הכי בתלמיד היושב לפני רבו וכו'.

אמנם מעיקרא דדינא פירכה, ועל סברת הר"ן שעליה בנה הש"א את יסודו אפשר להקשות, הלה הסברה לכאורה משוללת הבנה והגיון, יען כל סברתו הלה היא בנויה על היסוד שהביטול היא רק מעין גילוי מילתא בעלמא, כי החמץ באמת אינו ברשותו עוד ואין לו זכותים חיובים רק שלילים בחמצו, כל זה היה ניחה אם הביטול היה לאחר שש, בשעה שהתורה כבר הוציאה את החמץ מרשותו והיא הפקירה את בעלותו, אבל באמת הדבר אינו כן, כי אדרבא, לאחר זמן איסוריו אינו מועיל ביטול כלל רק קודם זמן איסורו ואז החמץ הלה עדיין ברשותו ממש ויש לו בעלות "חיובית" וכמו שהש"א מסיק שמפני זה אינו מועיל לריה"ג ביטול בפסח יען החמץ היא ברשותו ממש, א"כ הלוא לפני זמן איסורו הא אליבא דכ"ע היא ברשותו ממש ואין מועיל ביטול ? ודברי הר"ן והש"א המה קשים מאד.

ובכדי לסלק מהני ההרים הגדולים הקושיא העצומה הזאת אפשר ליתן פירוש לפירושו של הר"ן ואז הכל יבא בסדר נכון. כי ישנם שני מיני הפקר "הפקר חיובי" "והפקר שלילי" כלומר, הפקר גמור שמפקיר את חפצו ממנו וזה נקרא "הפקר חיובי" והפקר שאינו גמור, שאינו מפקיר את חפצו ממנו, רק להיפך הוא מפקיר את עצמיותו ואת בעלותו מן החפץ, כאילו אומר "אין לי עסק בך" והפקר כזה נקרא "הפקר שלילי" ואינו מועיל רק באופנים ידועים, היינו דוקא בדבר שאין לו עדיין זכות וקנין רק עומד וראוי לקבלו ולזכות בו, ועל דבר זה יש לו רשות להתנות מתחילה מחילה גמורה (פערציכט בלע"ז) מסירת מודעה וגילוי דעת שאינו רוצה כלל לזכות בו וזה בודאי מהני כמו שאדם יכול להתנות על ירושה שתבא לו שלא ירשנה. אולם אם כבר זכה בדבר אז אינו יכול לסלק ולהתייאש ממנו רק ע"י הפקר ממש או מכירה ומתנה. לאחר הנחה זו אפשר עוד לחקור בענין חמץ בפסח שאינו ברשותו והתורה עשאו כאילו הוא ברשותו, אם כשמגיע זמן איסורו בטלה התורה תשעים ותשע חלקים של בעלותו והשאירה לו רק חלק אחד, או באמת הפקירה כל רשותו ממש ומה שעשאה כאילו היא ברשותו, זהו זכות חדש לגמרי ואין לו שום שייכות עם זכותו של לפני פסח.

ולענ"ד נראה שהדרך השני היא היותר נכונה, כי באמת אי אפשר לומר שהתורה כשהפקירה רשותו הניחה לו עוד חלק קטן, כי מה לי חלק קטן או גדול אם יש לו רק חלק אחד מני אלף, הלוא היא כבר שלו, כמו למשל אלף שותפים בדבר אחד. ולפי שיטת הר"ן דביטול מועיל אך ורק משום דבאמת הדבר אינו ברשותו עוד, תקשה לך הלה התורה הניחה אצלו עוד חלק קטן ומה הועילו חכמים בתקנתם? א"כ מוכח כסברה השניה דהתורה ביטלה רשותו מכל וכל, ורק כשהגיע זמן איסורו נתנו לו רשות חדש, כלומר, לא קנינים עצמיים, חיובים, רק "קנינים שלילים" כמו שאומרים "איסורדיגע קנינים" כמו קניני הגנב לחייבו באונסים וכמו בור ברשות הרבים, ואחרי הנחה זו הדבר יבא על אופנו לפי דברינו הנ"ל שכל דבר שעדיין אינו ברשותו יכול מתחילה להתנות שאין לו עסק בו ואינו רוצה לזכות כלל, כמו כן הכא מאחרי שרשותו מקודם כבר בטל והתורה רוצה ליתן לו רשות חדש על זה. אז מועיל ביטול מעיקרא, שאינו רוצה לזכות בו, וזהו טעם הביטול. ואתי שפיר דמועיל רק טרם שנתנה לו התורה את הרשות ולא לאחר כן וראיתו של השאגת אריה היא כפתור ופרח, ומיושבים דברי הר"ן.