בישול מים בשבת לשיטת הרמב"ם
הרב משה בוצ'קו
רמב"ם הל' שבת
פ"ט ה"א: האופה כגרוגרת חייב, אחד האופה את הפת או המבשל
את המאכל,... או מחמם את המים, הכל ענין אחד הוא, שיעור המחמם את המים כדי
לרחוץ אבר קטן.
ושם בהלכה ג' המבשל על
האור דבר שהיה מבושל כל צרכו, או דבר שאינו צריך בישול
כלל, פטור (אבל אסור).
שם פ' כ"ב הל' ו', ומותר לצוק מים
חמים לתוך מים צונן או צונן לתוך החמין, והוא שלא יהיה בכלי ראשון מפני שהוא מחממן
הרבה.
שם פ' כ"ב ה"ה,
אמבטי של מרחץ שהיא מלאה מים חמים אין נותנין לה מים צונן שהרי מחממן הרבה,
ושם בהלכה ד, מביא אדם קיתון של מים ומניחו כנגד המדורה, לא בשביל שיחמו,
אלא כדי שתפוג צינתן.
והנה בדין דאין בישול
אחר בישול, התנה הרמב"ם שנתבשל
כל צרכו, - ולא רק כמאכל בן דרוסאי -, משא"כ שיטת הרשב"א שסובר דבמבושל כמאכל
בן דרוסאי כבר נקרא מבושל. ונראה להסביר החילוק, דיש לחקור על הדין שאין בישול אחר
בישול, האם זה מפני שהוא כבר אוכל, כך שהבישול לא מתקנו להיות אוכל,
וא"כ במאב"ד, שהוא כבר אוכל אין בבישולו משום איסור בישול, או שהוא מפני
שהבישול לא מועיל לו, א"כ כשרק מבושל כמאכל בן דרוסאי, ועדיין לא מוכן לאכילה
לכל אדם א"כ הבישול מועיל לו.
כי הלא מובן, שכל
המלאכות הן מלאכות של יצירה, כי כמו שה' ברא וגם יצר את העולם בששת ימים, וביום
השביעי שבת, וע"כ נאסרה כל מלאכת יצירה [והוצאה, מלאכה גרועה נקראת ואכמ"ל]
וע"כ השאלה היא מה היא יצירתה של בישול, תיקון המאכל או הפיכת דבר גולמי לאוכל.
הרמב"ם סובר שהוא תיקון המאכל
וע"כ גם בנתבשל כמאכל בן דרוסאי יש בו משום בישול, אבל הרשב"א סובר שהיא
הפיכת דבר שעדיין אינו מאכל למאכל, וא"כ במאב"ד, אין איסור בישול מפני שהוא
כבר אוכל.
והנה ע"ז שכתב
הרמב"ם, שבדבר שאינו צריך בישול, אין בבישולו מלאכה, מציין המרכבת המשנה,
שהרמב"ם למד דין זה מבישולי עכו"ם, שדבר שנאכל כשהוא חי אין בו משום בישול
עכו"ם, הרי דזה לא נקרא בישול. אמנם הוא בעצמו שדא בו נרגא, דא"כ מה
שמבושל כמאב"ד, שכבר אין בו משום בישול עכו"ם, לא יחשב בישולו בישול,
והלא הרמב"ם לשיטתו כתב, דצריך שיהיה מבושל כל צרכו, אלא - כתב המרכבת המשנה
- מה שאפשר ללמוד לומדים, וזה בודאי דוחק.
ובכלל אני לא מבין איך אפשר לדמות איסור בישול,
שהוא איסור מלאכה דאורייתא, לבישול נכרי שהוא איסור דרבנן, גזירה משום חתנות.
וע"כ נראה כמו
שכתב הה"מ, שנלמד, מהא דמסתפק בגמ' אם יש משום בישול בשמן - והמסקנא דיש משום
בשול - (דף מ"ב), ומה הבעיה, אלא ודאי משום דשמן גם נאכל כמו שהוא חי.
וצ"ל דמה שמסיק הגמ' דיש בו משום בישול, זה משום דס"ל, דגם שמן צריך בישול,
ואינו נאכל חי רק בדוחק. וזה מתיישב לשיטת הרמב"ם דגם אחרי שנתבשל
כמאב"ד יש בישול, הרי דכל דבר שהבישול מועיל לו ומתקנו הוה בישול.
והנה בהא דכתב המרכבת
המשנה דדבר שנאכל כשהוא חי, אין בו משום בישול. והנה נשאלת השאלה, האם לפי דעת הרמב"ם, מותר מן התורה
לבשל בשבת תפוחי עץ או פירות אחרים שדרכן לאוכלן חי. באגלי טל (יט/א) - מלאכת אופה - מאריך בזה ומביא שהגרע"א הבינוהו
כן, ושמן התורה אין איסור, וכן משמע באמת מדברי המחבר סי' רל"ד, ומדברי
הרמ"א סי' שי"ח סעיף י"ד.
אמנם באגלי טל מביא
מספר התרומה דבתפוחים איכא חיוב בישול מדאורייתא, וכן מביא מהאו"ז, שכתב
"וכן פירות האילן כגון תפוחים יש בהם משום בישול, שהרי מתמקמק טעמם ומשתנה
לטעם אחר". ר"ל, כמו שהסברנו לעיל לשיטת הרמב"ם, דגם כשנתבשל
כמאב"ד איכא משום בישול, משום דמשנה ומתקן אותו, א"כ גם דבר שנאכל כשהוא
חי, אם ע"י בישול תשתנה טעמו יש בו משום בישול, וכן כתב השערי ציון
(המ"ב) בסי' שי"ח.
ועיי"ש באגלי טל,
שמביא שגם בסה"ת הבין את דברי הרמב"ם שלפי שיטתו אין איסור תורה,
אחרי שנאכל כמו שהוא חי.
אמנם מה שקשה לי מאד,
איך אפשר להבין דברי הרמב"ם שיש מלאכת בישול בחמום מים, הלא מים לכל הדעות
הוא דבר הנאכל כשהוא חי, וגם אין הבישול משנה ומתקן אותו. והיחיד שראיתי שהרגיש
בקושיא זו הוא האגלי טל. הוא מתרץ שברפואה מים מבושלים יותר בריאים ממים טריים.
אמנם דבריו צריכים
עיון כי
א) מסופקני אם דבר זה
היה ידוע בזמנים הקדמונים,
ב) וגם אם נקבל שכן, מה
יהיה הדין במים מבושלים או סטרילים, ולא ראינו שום פוסק שמבדיל בזה.
ג) ובעיקר קשה לי, הלא
מי שמבשל מים לטה בודאי לא מתכוין לרפואה
ולמה יתחייב?
ד) ולפי שיטה זו מה
יהיה הדין אם מבשל המים לרחיצה, אז בודאי שאין כאן כי אם חמום בעלמא?
והנה גם צריך לחקור,
מה הוא מקור של הרמב"ם שבמים יש משום מלאכת בישול. והנה כל המפרשים הביאו
למקור את הגמ' בביצה (דף לד ע"א) "...אחד מביא את האור, ואחד מביא את
העצים.....ואחד מביא את המים.....כולם חייבים". ואני בער ולא מבין, מי אומר
שהאיסור בישול כאן הוא המים, הלא בפשטות הוא מביא את המים לבשל את הבשר -
וכמש"כ על הקרבן פסח "ובשל מבושל במים" - והמביא את המים הוא
מתחייב כי ע"י הבאת המים מתבשל הבשר. וכמו"כ נתקשו המפרשים על השיעור
שהרמב"ם נתן "כדי לרחוץ אצבע קטן של תינוק" ולא מצאו שום מקור לזה.
והנה משנ"ל ברור,
שמקורו של הרמב"ם הוא מן הסוגיא בפ' כירה דף מ ע"א שגזרו על הרחיצה
בחמין בשבת, גזירה "התחילו הבלנים להחם ואמרו מערב שבת הוחמו" הרי שגזרו
משום חמום בשבת, וכן יש שם מחלוקת (הבאתי לעיל) אם יש בשמן משום בישול, ואם הפשרו
זהו בישולו, ובסוף שם אמר שמואל אחד שמן ואחד מים יד סולדת בו אסור [אגב, תמוה לי,
שבמנחת חינוך, מביא מן הסוגיא דאין בשמן משום בישול, ואולי ר"ל מדאורייתא,
והסוגיא מדרבנן כאמור "אסור" ולא קאמר חייב].
והנה תראה, כי
הרמב"ם מדייק כל מלה, אופה את הפת, מבשל את המאכל, או מחמם
את המים. הרי שחידש לנו הרמב"ם, כי באמת אין במים משום בישול, כי הוא
נאכל כמו שהוא חי, ואין בבישולו משום תקון, והאיסור במים הוא משום חמום
לגבי רחיצה, שתקונו לרחיצה הוא החימום, ומש"ז גזרו ברחיצה בשבת גזירה שמא
יחמו, ולא גזרו על שתיית מים חמים גזירה שמא יבשל, כי אין בבשול מים לשתיה משום
מלאכת בישול, אלא שזה אסור, משום שראוי לרחיצה, ובפרט לרמב"ם שפוסק כי
מלאכה שאינה צריכה גופא חייב עליה. ומש"ז השיעור של חמום הוא שונה,
ומשער הרמב"ם כדי לרחוץ אבר קטן, השעור הכי קטן המועיל, והשעור באיכות, הוא כל
שכריסו של תינוק נכוית בו, הרי ששיערו בשיעור של רחיצה ולא בשיעור של שתיה.
והנה ראיתי בשו"ת
יחוה דעת (חלק ד תשובה כב) שדן הגאון הרב עובדיה יוסף בשאלה אם מותר לשפוך מים
רותחים בשבת אל תוך התבשיל שנצטמק, והכריע כפי דעת הש"ע שבמים אומרים יש בישול
אחר בישול, וא"כ המים הרותחים בשעת השפיכה מצטננים וחוזרים ומתבשלים בתוך
המרק שנצטמק. עי"ש באורך.
והנה לפי מה שהסברנו לשיטת הרמב"ם שאין
במים משום בישול אלא משום חמום, נראה שלשיטת הרמב"ם אפילו פסקה
הרתיחה מעט בעת השפיכה, כל זמן שעוד היד סולדת, אין בו משום חמום חדש. ואין חמום
אחר חמום כל זמן שיד סולדת בו. ועוד, הלא ברור שהוא לא מתכוין לחמם המים, דהלא גם
בקומקום היו המים רותחים, א"כ ברור שלא עירה אותם לתוך התבשיל, שיצטננו
ויחזרו להתבשל, וע"כ הוה דבר שאין מתכוין - ואולי אפילו מתעסק. ועוד נראה,
היות שכל דין בישול "במים" הוא משום שראוי לרחיצה, א"כ כששופך אותם
אל תוך התבשיל, בטל כל החמום, שנתבטלו ממים ונעשו אחד עם התבשיל, ושוב אינם ראוים
לרחיצה כלל.-