כללים במלאכות שבת

הנה מצינו בשבת כמה חילוקים, יעוי' ברמב"ם ריש הלכות שבת, דבר שאינו מתכוין, פסיק רישי' דניחא ולא ניחא לי', מלאכה שאינה צריכה לגופה ומתעסק.

דבר שאינו מתכוין הוא מחלוקת רבי שמעון ורבי יהודה בכל איסורין שבתורה, דלרבי שמעון פטור ומותר, ולרבי יהודה בכל התורה מחייב, (עי' במלוא הרועים) ובשבת פטור - משום מלאכת מחשבת - אבל אסור. והלכה כרבי שמעון.

ופסיק רישיה היכא דניחא ליה מודה רבי שמעון, דחייב.

והיכא דלא ניחא ליה, ר"ל דלא איכפת לי', היא מחלוקת הראשונים, הערוך כתב דמותר כדבר שאינו מתכוין, ור"י בעל התוס', כתב דכיון דפסיק רישי' הוה כמתכוין, אלא דפטור מטעם מלאכה שאינה צריכה לגופה יבואר בתוס' כתובות דף ו'.(ועי' סי' ש"כ סעי' י"ח ולענין שאר איסורים כתב הרא"ש דגם הערוך מודה.

מלאכה שאינה צריכה לגופה, הוא מחלוקת רבי שמעון ורבי יהודה לענין שבת, לרבי שמעון פטור אבל אסור, ולרבי יהודה חייב. הרמב"ם פוסק בהא כרבי יהודה דחייב, ורוב הראשונים נחלקו עליו, וסברי דגם בהא הילכתא כרבי שמעון, ופטור.

מתעסק, כ"ע מודים דפטור הוא בשבת, דמלאכת מחשבת אסרה תורה, ולענין לכתחחלה, נ"ל, דלא שייך הכא, דהא עושה בלתי כונה. ופשוט.-

הגדרות

דבר שאינו מתכוין, משאצל"ג ומתעסק

והנה ההבדל בין דבר שאינו מתכוין, משאצל"ג ומתעסק, ביארו הראשונים :

דבר שאינו מתכוין, היינו שאינו מתכוין כלום לעשות הפעולה האסורה, אלא שעושה פעולה אחת, ומצוי הוא שתמשך מזה פעולה אחרת אשר היא אסורה, כגון גורר אדם מטה וספסל ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ, שאינו מכוין לעשות פעולת החריץ אשר היא אסורה משום בונה או משום חורש.

ומלאכה שאינה צריכה לגופה, הביאור, שעושה פעולה האסורה בדעת, אלא שאינו מתכוין לתכלית המלאכה הנהוגה בסתמא. כגון החופר גומא וא"צ אלא לעפרה, שהוא מכוין לעשות פעולה האסורה שהיא החפירה, אלא שתכלית החפירה - שהוא משום בונה - הוא כדי לעשות גומא ולבנות עלי', והוא אינו עושה פעולה זו עבור תכלית זו כי אם עבור תכלית אחרת. ולפיכך חמור הוא, ופסק הרמב"ם דחייב, ואפילו לרבי שמעון אסור הוא.

מתעסק, הוא כדבר שאינו מתכוין, שאינו מכוין לעשות פעולה אסורה, ועדיף מינה, דדבר שאינו מתכוין עכ"פ עושה הוא פעולה אשר מצוי שתמשך ממנה פעולה אסורה, משא"כ מתעסק לא אסיק אדעתי' לשום פעולה אסורה, אלא מתכוין לחתוך את התלוש ובלתי כונתו חתך את המחובר, וזה כ"ע מודו דאין בו אסור. ועיין בשו"רע"א או"ח סי' ח' שמחלק בין מתעסק שחתך במחובר וסבר שהוא תלוש, שהפעולה נעשית במודעות, ואז נקרא חילול שבת בשוגג אלא שפטור מחטאת מגזרת הכתוב, אמנם כשהדבר נעשה בכלל מודעות שלו, אז זה לא נקרא מלאכה בכלל ויש מאחרונים שהביאו ראיה שבכל מתעסק זה לא נקרא חילול שבת.

ופס"ר דניחא ליה כבר כתבנו דמודה רבי שמעון דחייב, דמיחשיב כמכוין.

הבדל בין פסיק רישיה למלאכה שאינה צריכה לגופה

אלא דלכאורה קשה, הא לא גרע ממלאכה שאצל"ג, כיון שאינו מכוין למלאכה זו. וכתב הכ"מ החילוק, בריש הל' שבת (הביאו גם המ"א), דמלאכה שאצל"ג הרי מכוין למלאכה, רק לא לתכליתה, משא"כ גבי פס"ר הרי אינו מכוין כלל למלאכה. ותמה המחצית השקל, דכלפי ליי, דכ"ש דעדיף פס"ר מהאי טעמא, וכיון דלרבי שמעון משאצל"ג פטור, כ"ש דליפטר בפס"ר. וביאר הדבר, דמצינן כמה פעמים, דעדיף מחשבה נגדית מאינו מכוין כלל. ולכך בפס"ר דהוה דבר שאינו מכוין, מה שאינו מכוין לעשות מלאכה אינו יכול לפוטרו, מכיון שיודע שעכ"פ מוכרח הוא לעשותה ומחשבה נגדית לית לי'. משא"כ במלאכה שאצל"ג, דמכוין למלאכה זו, אלא שמסירה מתכליתה הנהוגה לתכלית אחרת, מכוין לתכלית אחרת מזו שאסורה, אז הסיר את האסור מן המלאכה, ומש"ה הוא פטור עלי'. וק"ל.

הסבר שיטות הערוך והר"י בפסיק רישיה דלא ניחא ליה

אלא דלפי זה צריך לבאר מה הוא ההיתר או הפטור בפס"ר דלא ניחא לי', - היינו דלא איכפת לי' למר כדאית לי' ולמר כדאית לי', דהא לכאורה גם בזה אין כאן מחשבה נגדית, אלא שאינו מכוין למלאכה זו וגם אין בו הנאה, אמנם מכיון דהוי פס"ר, מ"ט יהי' זה מותר ועוד עדיף ממשאצל"ג לדעת הערוך?

דעת הערוך

ונראה דבאמת ההיתר לדעת הערוך והפטור לדעת התוס' מבוססים על יסודות שונות זו מזו.- לדעת הערוך, עיקר ההיתר תליא במה דאינו מכוין. דס"ל לערוך, דכל האסורים שבתורה מורכבים משני דברים, הפעולה והכונה, וכמו דמכוין לעשות איסור ולא עשה, אין זה איסור, כמו"כ להיפך,פעולה בלי כונה, אין בה איסור, וכמו דאמרינן דמצות צריכות כונה, כמו"כ עבירה צריכה כונה, עכ"פ כונה לעשות הפעולה, וכל שעשה את הפעולה בלי כונה, הרי זה כגוף בלי נשמה, ואין זה אסור. ולפי זה פשוט, דאפי' בפס"ר דניחא ליה היה לנו להתירו, כל שאינו מכוין לזה. אלא דירדה תורה לסוף דעתו של אדם, דכיון דיש לו הנאה מאותה הפעולה, וגם יודע הוא שעכ"פ הוא עושה פעולה זו, א"א שלא יהיה בעמקי לבבו מכוין ג"כ לאותה פעולה משא"כ היכא דלא הוה פס"ר,דכיון דאינו עושה מה שמוכרח כדי שתעשה הפעולה עכ"פ, גליא בדעתיה דאינו מכוין לזה, משא"כ היכא דלא ניחא ליה, ואין לו הנאה מאותה הפעולה, אע"ג דהוה פס"ר לא איכפת לן זה, דהא עכ"פ עושה הפעולה בלי כונה, וכל פעולה בלי כונה אין בה איסור.- ולפי זה, באמת גם בשאר איסורים יש לנו להתיר מאותו הטעם, ולא כדעת הרא"ש (בשבת פ' י"ד הלכה ט'( דכתב דהערוך יודה בשאר אסורים (וגם ראיתו מזבחים, הלא בשאר איסורים הוא), ורק בשבת ס"ל דמותר משום מלאכת מחשבת, דהא לא מצד מלאכת מחשבת נחתינן, כי אם מצד אינו מתכוין.

ומצאתי באמת ראי' מפורשת לזה, דהריטב"א בפ' שמנה שרצים, מביא בשם הערוך ראי' דפס"ר דלנ"ל מותר, מהא דמוכרי כסות מוכרין כדרכן גבי כלאים, בלבד שלא יכוונו וכו' ועי"ש בריטב"א שדחה ראי' זו שלא אסרה תורה אלא מלבוש שסתמו להנאה, וכל שאין לו הנאה לא הוי מלבוש הרי לנו מפורש דגם בשאר איסורים קם לי' הערוך בשיטתו. וצ"ל דהרא"ש לא הי' לו ראי' זו בספר הערוך.

הסבר רבי חיים מבריסק

שוב מצאתי ג"כ מהר' חיים מבריסק בשיטת הרמב"ם כעין הנחה זו, דמחלק שם בין דבר שאינו מתכוין ומשאצל"ג, דפס"ר הפטור הוא משום דאינו מכוין, והא איתא בכל איסורים, משא"כ משאצל"ג - או לר"י דבר שאינו מכוין דבשבת מודה הוא דפטור - דהא אינו משום דצריך כונה, רק משום דצריך דעת - שתעשה המלאכה בדעת ולא כמתעסק - והתורה הצריכה בשבת מלאכת מחשבת, ולא הותר כי אם בשבת. ומש"ז לדעת רבי שמעון גם פס"ר - כ"ז דלא ניחא ליה - מותר משום דהוה אינו מכוין ומוכרח דגם בשאר איסורים כן (משא"כ לרבי יהודה דכל ההיתר של אינו מכוין בשבת הוא משום דצריך דעת, ממילא בפס"ר דעושה מלאכה בדעת רק בלי כונה, הרי זה אסור) יעוי"ש.-

שיטת ר"י

אמנם לדעת התוס' דפס"ר דלא ניחא ליה אינו מותר, ורק פטור משום משאצל"ג, צריך ביאור, דהא לכאורה שאני פס"ר דלא הוה מחשבה נגדית רק שאינו מכוין, וגבי משאצל"ג הא צריך מחשבה מתנגדת כסברת המחצית השקל. אמנם אחר העיון הדבר פשוט, דבאמת בפס"ר דלא ניחא לי' ישנם שני דברים, חדא דאינו מכוין למלאכה - וזה לא מעלה ולא מוריד כיון דהוה פס"ר שכיון שעכ"פ מוכרח שתעשה המלאכה, מיחשיב כאילו עושה הפעולה בכונה, ועוד שנית יש בו שאנו צריך לתכלית המלאכה, דמכיון דלא ניחא לי', בטח שאינו צריך לתכלית זו, וממילא נעשית הפעולה במחשבה נגדית, שאינה נעשית בשביל תכליתה הנהוג, כי אם ללא צורך כלל, למשל גבי מסוכרייתא דנזייתא, שסוחט היין שהולך לאבוד, אע"ג דהוה פס"ר דעכ"פ עושה הוא פעולת הסחיטה, אבל אינו עושה בשביל לקבל דבר הנסחט, כיון שהולך לאבוד, וממילא הוה גם מלאכה שאינה צריכה לגופה. ובתוס' שם נראה דעיקר הגירסא פס"ר דלא ניחא לי' עי"ש

נמצא לפי זה, לדעת הערוך ההיתר של פס"ר דלנ"ל תליא בזה שאינו מכוין למלאכה, ומה שלא ניחא לי' לא מעלה ולא מוריד, אלא דבניחא לי', מחשבינן לי' כמכוין, ולדעת התוס' הפטור של פס"ר תלי' במה דלא ניחא לי', דמה שאינו מכוין לא מעלה ולא מוריד כיון דהוה פס"ר, אלא דמכיון דלא ניחא לי' הוה משאצל"ג ופטור לרבי שמעון. וקשה מה שתירץ הר"י דמזלף מותר משום מצוה הא בשאר איסורים אין דין של משאצל"ג ובשבת תירצו בענין אחר. גם מה שתירצו שבערבה מותר משום מצוה אינו מובן, הלה מדובר כשיש לו ערבה אחרת, אם כן מה מצוה שייך פה.

שיטת הרא"ש בדעת הערוך

ולשיטת הרא"ש בדעת הערוך, דמחלק בפס"ר בין שבת לשאר איסורים א"כ לדידי' ההיתר של פס"ר הוא משום מלאכת מחשבת ועדיף ממלאכה שאצל"ג דהא מותר לגמרי, ואפשר אפי' לר' יהודה. וצריך ביאור. וביארו התלמידים, דהטעם הוא משום דכל מלאכה מורכבת משני דברים, מפעולה ותכלית, וכל דלא הוויין אותן שני הדברים לא הוה מלאכה דומה למשכן. והנה הא דמשאצל"ג פטור, הטעם משום מלאכת מחשבת, ולכאורה הוא דבר מיותר, דהא עכ"פ צריך ליפטר, דאינו דומה מלאכה זו למלאכת המשכן, דמלאכת המשכן היתה לתכלית אחרת, ולמה צריך קרא, ומאי טעמא דר"י דמחייב. - אלא ודאי דמשום הא לא איריא, דהוה ליה תולדה דאותו האב, וכמו בכל התולדות, אע"ג דאינן דומות הפעולות לפעולות המשכן, מ"מ כיון דדומות לתכליתן, חדא הוא, כמו"כ לאידך גיסה, אם דומות הפעולות אהדדי, אע"ג דאינן דומות בתכליתן, חדא נינהו. אמנם כל זה, הוא רק כשעכ"פ יש לפעולה איזו תכלית, אמנם כשעושה פעולה בלי שום תכלית, אזי אינו דומה כלל למלאכת המשכן, דהצד השוה בכל מלאכת המשכן, דלכולהו אית להו איזו תכלית, אמנם פעולה דלית בה שום תכלית אינו דומה כלל, ולא הוה מלאכה כלל. ולפיכך ס"ל לערוך, דפס"ר דלא ניחא לי', א"כ עושה הפעולה בלי שום תכלית מותר לגמרי, אלא דזה לא הוה כי אם בשבת, דצריכה המלאכה להיות דומה למלאכת המשכן, משא"כ בשאר איסורים, לא איכפת לן במה דאינו מכוין לתכלית הפעולה, כיון דעכ"פ עושה פעולת האיסור, לא נתנה לנו התורה רשות לחלק בהו. וק"ל.

משה בוציקו