בדין "החותך ירק דק דק בשבת חייב" (סימן שכא סעיף יב)

כתב המחבר בסימן שכא סעיף יב שהחותך ירק דק דק חייב וכתב הרמ"א וה"ה שאסור לחתוך גרוגרות וחרובים לפני זקנים… וכל זה לא מיירי אלא בחותך ומניח אבל אם לאוכלו מיד הכל שרי עכ"ל.

והחזון איש באורח חיים סימן פז מפקפק מאד על ההיתר של לאלתר ומחדש שאם ישנו, ישנו רק בחיתוך אבל לא בריסוק.

ולפי זה פסק החזון איש שהשוחק בננה במזלג חייב אפילו אם שוחק כדי לאכול מיד; אך הוא מחייב רק אם שוחק למי שאינו יכול לאכול בלא שחיקה ומתיר אפילו לכתחילה אם יכול לאכול בלא שחיקה.

מקור ההלכה הוא שלוש גמרות:

- הפרים סילקא חייב משום טוחן.(שבת עד)

- השוחק תומא במדוכה חייב משום טוחן.(ירושלמי שבת פרק ז הל' ב)

- אין מרסקים דבלה, גרוגרות וחרובים לפני הזקנים בשבת אבל מרסק האו בעץ הפרור או ביד של סכין (תוספתא ביצה פרק א)

הנה הראשונים נחלקו בפירוש הגמרא דפרים סילקא:

- רש"י פירש דהוא חתיכת הירק דק דק ושהחיוב הוא דווקא בכלי המיוחד לכך.

-תוס' פירש כמו רש"י דהוא חתיכת הירק דק דק אלא שמצמצם ההלכה לסלק (ולכל דדמי לו: ירק שדרכו לחותכו כדי לבשלו להבנה אחת או ירק שאינו נאכל בלא חיתוך להבנה אחרת.)

-והרא"ש נותן פירוש לגמרי שונה לפרים סילקא ולדבריו אין שום איסור בחתיכת הירק דק דק.

-הרמב"ם מפרש גם כן שהוא חתיכת הירק דק דק אבל אינו מחייב אלא אם כן חותכו כדי לבשלו.

-הרשב"א שגם מפרש שהוא חתיכת הירק דק דק מחייב רק אם מחתך לאחר זמן ואם מחתך לאכול לאלתר מתיר אפילו לכתחילה.

-הרשב"ם מחייב בכל חותך ירק דק דק ולא הטיל בו שום תנאי.

וכתב החזון איש שמהירושלמי משמע דלא ככל ההגבלות דשם לא שחק התומא לבשלו וזה לא היה סלק או דבר דדמי לו ואף על פי כן חייב.

ומן התוספתא שאסר לחתוך חרובים לפני הזקנים משמע דאפילו אם חותך כדי לאכול מיד אסור (דלא כהרשב"א).

וכדי שהרשב"א לא יסתור התוספתא הסביר החזון איש שיש להבדיל בין חיתוך לריסוק (שמשנה צורת האוכל יותר). ובריסוק יודה הרשב"א שגם לאלתר חייב.

המחבר פסק סתם החותך ירק דק דק חייב ולא הטיל בו שום תנאי. משמע שפסק כרשב"ם שחייב בכל מיקרה. והרמ"א קיבל התירו של הרשב"א אבל החזון איש אומר דהוא דווקא בחיתוך אבל לא בריסוק. ומה שהחזון איש מתיר ריסוק לאלתר למי שיכול לאכול בלא ריסוק הוא ממשמעות התוספתא שאסר לפני הזקנים דווקא.

הנה חבל ראשונים הגבילו דין חותך ירק דק דק על אף הירושלמי והתוספתא וצריך להבין דבריהם.

ונראה דטעם אחד לכולם: קשה להם שיהיה בחתיכת ירק דק דק משום תולדת טוחן, הלא אין זה כי אם הכנת אוכל גרידא, מה לי חתיכות גדולות, מה לי חתיכות קטנות (כלשון הרא"ש). ועל שאלה זו תירצו כל אחד לשיטתו: הרא"ש דחה מכל וכל פירוש זה של פרים סילקא, הרמב"ם פירש שאם חותך כדי לבשל אז זה דומה לטוחן כי טחינה היא מלאכה שמאפשרת להמשיך שלבי האפיה, כמו כן אם טוחן כדי לבשל זהו שלב לבישול ואין זה הכנת אוכל גרידא, התוס' הבין שאם זה דבר כמו סלק שלא אוכלים אותו כמו שהוא הרי זה יותר מהכנת אוכל גרידא וזה דומה לטוחן; והרשב"א התיר לחתוך דק דק לפני האכילה כי אז זה ממש רק הכנת אוכל.

וכדי להבין איך הבינו הראשונים הירושלמי הנ"ל ניחזי איך הסביר הרמב"ם מלאכת טוחן וז"ל כגרוגרת חייב. וכן השוחק תבלין וסמנין במכתשת הרי זה טוחן וחייב. המחתך ירק תלוש הרי זה תולדת טוחן וחייב. עכ"ל

ונראה ברור שצריך להבדיל בין האב מלאכה טוחן לתולדה חותך ירק דק דק; (עיין בזה תשובות רבנו אברהם בן הרמב"ם סימן י) טוחן שהוא האב מלאכה שהוא מעשה הטחינה ממש איברא שאין לחלק אם הוא ירק או תבואה, אם הוא חותך כדי לבשל או לאו, אם הוא לאכול מיד או לאחר זמן אלא כל טוחן ברחיים או כותש במכתשת הרי הוא חייב.

חתיכת ירקות אינה טחינה אך אם חותכים אוכל דק דק הרי זה דומה לטוחן כי מה דרכו של טוחן, בתחילה היא חתיכה אחת גדולה ובסוף יש הרבה חתיכות קטנות כך גם החותך דק דק, אבל לפי שאין זה טחינה ממש יש כמה תנאים שצריך למלא כדי שיקרא תולדות טחינה:

תנאי ראשון: חתיכות קטנות מאד.

תנאי שני: כל ראשון כפי שיטתו כמו שהבאנו למעלה, או שחותך כדי לבשל או שחותך דבר שצריך חיתוך או שחותך לאחר זמן.

ולפי זה אין שום הוכחה מהירושלמי דלא כראשונים הנ"ל כי בירושלמי מדובר בשוחק תומא ממכתשת שהוא אב מלאכה ולכן מובן שחייבים גם אם התנאים דלעיל לא נמלאו וכן אין ראיה מברייתא אין מרסקים חרובים כי המ"א הוכיח בסימן שכא ס"ק יד שמדובר בכותש בקורה שזה הוא אב מלאכה טחינה.

נחזור לדברי הרמ"א שכתב וה"ה דאסור לחתוך גרוגרות וחרובים לפני הזקנים… וכל זה לא מיירי אלא בחותך ומניח אבל אם לאוכלו מיד הכל שרי עכ"ל וכתב המ"א שאף על פי שאין זה דין התוספתא (דמיירי שם בריסוק אבל לא בחיתוך) נראה לו שהדין אמת ותמה עליו החזון איש פשיטא שהדין אמת הלא פסק המחבר החותך ירק דק דק חייב , וגם תמה על מה שכתב שלפני מי שיכול לאכול כך שרי [1]ולכן הסביר החזון איש שכוונת הרמ"א שההיתר של לאלתר לא מתיחס לדין של חיתוך לפני הזקנים אלא של החיתוך ירק דק דק ולפי זה חיתוך (וכל שכן ריסוק) אסור אפילו לאלתר למי שאינו יכול לאכול בלא חיתוך (כמו זקנים) והבין החזון איש שכך הבין המ"א הרמ"א ולכן כתב נראה לי שהדין אמת פירוש שלא רק ריסוק המובא בתוספתא אסור אלא גם חיתוך אסור לאלתר למי שאינו יכול לאכול בלא חיתוך.

ולכאורה דבריו דחוקים כי קשה לומר שמה שכתב הרמ"א וכל זה… מתייחס על הדין שלפני פניו ולא על הדין הסמוך אבל מצאצי בדרכי משה הארוך שמשמע קצת כדבריו ששם הביא בסעיף אחד הדין של התוספתא אין מרסקים ולא הביא שום הגבלה לדין זה ואחר כך בסעיף אחר הביא הדין של חותך ירק דק דק ועל זה מביא שיטת הרשב"א שמתיר אם חותך לאלתר.

ועיינתי בערוך השולחן וראיתי שהוא כותב מפורש שההיתר של לאלתר מתייחס גם לדין ריסוק כפשוטו של הרמ"א ולפי דבריו צריך להבין שמה שכתב הברייתא לפני הזקנים אורחא דמילתא נקט (ערוך השולחן סימן שכא סע' י ו-יא).

ונראה שהמחלוקת בין החזון איש לבין הערוך השולחן היא שלפי החזון איש ריסוק היא טחינה ממש ואין להקל בו כמו שמקילים בתולדה חיתוך ירק דק דק וז"ל אבל ריסוק היינו טחינה במעשה הכתישה ממש עכ"ל.

ולערוך השולחן אין זה כי אם הכנת מאכל וכמו שאמרו הראשונים מה לי חתיכות גדולות מה לי חתיכות קטנות אומרים מה לי אם אוכל מאכלו שלם או אם אוכלו מרוסק וז"ל הערוך השולחן מה לי ריסוק מה לי חותך עכ"ל.

והחזון איש הרחיק לכת וכתב דלרסק בננה יש בזה חשש חיוב חטאת אפילו לאלתר. ולא הבנתי דבריו דאפילו אם נקבל שיטתו שריסוק הוא טוחן ממש אין בו חיוב דאורייתא. הרי טעמא לדבר:

א) אם יש חיוב חטאת במזלג איך התיר הברייתא קתא דסכינא הלא אין זה כי אם שינוי קטן רז"ל ה"ה הביאו הב"י סימן שכא, כתב התוספתא אין כותשין המלח במדיך של עץ אבל מרסק הוא ביד של סכין אי בעץ הפרור ואינו חושש וכתב השיבלי לקט איכא דקשיא ליה כיון דכדרכו חייב משום טוחן ע"י שינוי ליהוי פטור אבל אסור תשובה קתא דסכינא שינוי גמור הוא דבין מדוך של עץ למדוך של אבן הוה שינוי גמור עכ"ל.

יוצא מכאן שע"י שינוי סתם אי אפשר שאיסור דאורייתא יהפוך להיתר גמור.

ב) פסק המחבר בס' ז מותר לדוך פלפלין והוא שידוכם בקתא של סכין ובקערה ופירשו המפרשים שדין טתינה דאורייתא הוא אם כותש עם כלי מיוחד בתוך כלי מיוחד ואם חסר אחד מן התנאים הרי הוא איסור דרבנן ואם שניהם חסרים אז פותר וכאן לכאורה הוא אינו מרסק לא באמצעות כלי מיוחד ולא בתוך כלי מיוחד ולכן היה צריך להיות מותר כמו קתא דסכינא.

ולכאורה ממה נפשך מותר לרסק בננה לתינוק לאלתר במזלג שאם סוברים שריסוק אסור מדין טוחן כאן מותר כי יש תרי שינויי ואם אסור משום התולדה מחתך ירק דק דק צריך להתיר לאלתר כפסק הרמ"א. (להבנת הפמ"ג והשולחן ערוך).

שאול דוד יהודב בוצ'קו.

---

[1] ולי נראה שהמ"א הבין שהמחבר מחייב דווקא בירק בשיטת התוספות או כשיטת הרמב"ם (שכתב אין טחינה בפירות) ומן התוספתא אין ראיה לאסור כי שם מדובר בכותש בקורה ולכן כתב המ"א שנראה לו שהדין של הרמ"א אמת משום שהוא גידולי קרקע ולאחר זמן אסור לחותכו דק דק ולפי שאין זה ירק האיסור הוא דווקא למי שאינו יכול לאכול בלא חיתוך ונ"ל שכך הבין הפמ"ג ע"ש.