בס"ד
הרב שאול דוד יהודה בוצ'קו
נפסק להלכה
בכל האיסורים
א.
בתערובת מין בשאינו מינו (דהיינו שהטעם בשני המינים
שונה) האיסור מתבטל כאשר שיעורו מתמעט עד כדי שאין טעמו נרגש בתערובת ושיערו זאת
חכמים בששים, דהיינו שאם יש ששים בהיתר כנגד האיסור(1/60) התערובת מותרת.
ב.
בתערובת מין במינו. מן התורה מתבטל האיסור כאשר כמות
ההיתר גוברת עליו ואפילו רק במקצת (51% ומעלה) על פי הכלל שנאמר בתורה "אחרי
רבים להטות". מכל מקום, למעשה, מדרבנן, דין מין במינו דומה למין בשאינו מינו,
ואוסר כל זמן שהאיסור הוא יותר מ 1/60.
בפסח עצמו
החמירו חכמים, וחמץ אוסר תערובותו
אפילו במשהו.
חמץ לפני
פסח הוא היתר גמור, ונשאלה השאלה אם נתערב משהו חמץ במאכל לפני פסח, האם אוסר הוא
המאכל בתוך פסח. המצדדים לאסור אומרים שהאיסור "חוזר וניעור", והמתירים
אומרים שאין האיסור "חוזר וניעור".
רצוננו
לבאר שיטת המחבר בדין זה מפני שדבריו נראים כסותרים זה את זה. ואגב נביא גם שיטת
הרמ"א ונשתדל לבארה.
בשלוש
מקומות הביע המחבר דעתו בעניין חוזר וניעור, פעם פסק לאיסור ופעם הביא את שתי
הדעות ופעם הוא סתם להתיר.
השולחן
ערוך אורח חיים בסימן תמב סעיף ד מביא דברי הרמב"ם:
דבר
שנתערב בו חמץ ואינו מאכל אדם כלל או שאינו מאכל כל אדם, כגון התריאק"ה
וכיוצא בו, אע"פ שמותר לקיימו אסור לאכלו עד אחר הפסח, ואף ע"פ שאין
בו מן החמץ אלא כל שהוא, הרי זה אסור לאכלו. הגה: ולקמן
סימן תמ"ז סעיף ד' בהגה יתבאר דיש חולקים ומתירים אם נתבטל קודם הפסח, והכי
קיימא לן.
מכאן נשמע
שהמחבר פסק חוזר וניעור בפסח ואילו הרמ"א פסק לקולא שלא אומרים חוזר וניעור
בפסח.
שולחן ערוך
אורח חיים סימן תמז סעיף ד
אם
נתערב החמץ קודם הפסח ונתבטל בס', אינו חוזר ונעור בפסח לאסור במשהו, ויש חולקים.
הגה: ונוהגין כסברא הראשונה בכל תערובות שהוא לא בלח. (ת"ה סי'
קי"ד) ומיהו בדבר יבש שנתערב אי שיש לחוש לתערובת, כגון פת שנפל ליין
אע"פ שנטלו משם, אסור בפסח דחיישינן שמא נשארו לו פירורין ונותנין טעם בפסח.
(בית יוסף בשם תשובת הרשב"א).
כאן המחבר
הביא שתי דעות. ובסתם פסק לקולא. וידוע שאצל המחבר סתם ויש אומרים, הלכה כסתם. אם
כן המחבר סובר שמעיקר הדין החמץ אינו חוזר וניעור בפסח.
והרמ"א
חוזר לשיטתו שלא אומרים חוזר וניעור בפסח. אולם בתערובת יבש ביבש הוא אוסר,
והטעם, מפני שבתערובת יבש ביבש האיסור לא נמס ונמצא עדיין בעין. ואם יבשלו התערובת
בפסח, האיסור אז יתערב עם ההיתר וזה משהו חמץ שאוסר בפסח עצמו. הביטול לא הפך
המשהו חמץ בעין להיתר.
המחבר כותב
באותו סימן, בסעיף ה':
בשר
יבש וגבינה ודגים שנמלחו קודם הפסח ולא נזהרו בהם, מותר לאכלם בפסח; מיהו דגים
מלוחים השרוים במים בפסח בכלי חמץ, יש להחמיר ליזהר מהן מפני שהם בולעים בפסח
מפליטת הכלים, וחמץ בפסח במשהו. הגה: ויש חולקין ומחמירין.
ומסביר
המ"ב בס"ק מא טעם ההיתר דאף אם היה במלח קצת חמץ ובלעו מהם נתבטל קודם
הפסח ושוב אינו חוזר וניעור.
והרמ"א
לשיטתו להחמיר בחוזר וניעור בתערובת יבש ביבש.
נראה שאפשר
לבאר המחבר בשלש דרכים
1) הסבר
ראשון בביאור דעת המחבר
אפשר לומר
שלהלכה סבירא ליה למחבר דאין אומרים חוזר וניעור וכמו שכתב מפורש בסימן תמז סעיף
ד' ששם עיקר הדין.
ולא תקשה
לך מדין הטריאק"ה המובא בסימן תמב ששם משמע שחמץ שנתבטל קודם הפסח חוזר
וניעור. המחבר הביא דברי הרמב"ם אלו אלא ללמדנו שאפילו לשיטתו שסובר שחמץ
חוזר וניעור ואסור לאוכלו, מותר לקיימו בפסח, וכפי ענינו של סימן תמב הדן בדין בל
יראה ובל ימצא. אבל לענין אכילה מובאים הדינים בסימן תמז ושם הביא המחבר דעתו שלא
אומרים חוזר וניעור.
2)פירוש
הט"ז
לפי הבנת
הט"ז – ככלל דעת המחבר היא שאין חמץ שנתבטל חוזר וניעור
בפסח וכפי שפסק בסימן תמז. אמנם ישנם יוצא מן הכלל והוא דבר המעמיד שמפני חשיבותו
חוזר וניעור בפסח והיינו מה שפסק בסימן תמב בדין הטריאק"ה. וז"ל
הט"ז:
"ולענ"ד
דאפילו להחולקים (שמתירים חוזר וניעור) יש לאסור באכילה בזה הטריאק"ה דשמא
החמץ שבתוכו הוא מעמיד".
פירושו
מסביר מאד יפה דברי הרמב"ם עצמו כי הרמב"ם כתב הדין של חוזר וניעור רק
לגבי הטריאק"ה. לכן מסתבר כדברי הט"ז שאין עיקרון כזה אצל הרמב"ם.
רק בדין של הטריאק"ה החמיר.
לכאורה יש
לתמוה על פירוש זה שאין בו שום רמז בדברי המחבר שכתב "דבר שנתערב בו חמץ
ואינו מאכל אדם כלל או שאינו מאכל כל אדם…" ולא רמז בשום אופן שמדובר בחמת מיוחד
שמעמיד כל המאכל
עוד יותר
קשה לומר שזו הבנתו של המחבר בדברי הרמב"ם. הנה המעיין בדברי הב"י על
סימן תמז יראה נכוחה שהב"י
מביא שבעל הדעה שאומר חוזר וניעור הוא הרמב"ם, ולבסס את דבריו הביא פסק
הרמב"ם בדין הטריאק"ה, כלומר שאין דין הטריאק"ה דין יחודי אלא דין כללי, דוגמא לעיקרון
של חוזר וניעור.
3) הסבר
שלישי בדעת השולחן ערוך על פי הפרי חדש
אפשר
להסביר את מרן עוד בדרך אחרת. לפי הסבר זה יש הבדל מהותי בין שלושת המקרים שמסביר
הבדל הפסיקה. בסימן תמב פסק לחומרא כי כך נוטה הדין שם, בסימן תמז, ד הביא שתי
הדעות כי במציאות זו ישנם באמת שתי שיטות, ובסעיף ה' כולם יסכימו שלא אומרים חוזר
וניעור.
הפרי חדש
מסביר שההבדל בין דין של הטריאק"ה שיש בו משהו חמץ ומרן אסרו ובין הדין בסימן תמז בו הוא מביא שיש מחלוקת מבוסס
על דברי רבנו הב"י וזה לשונו:
והיא
שיש שני מיני תערובות האחד שנתערב מעצמו בלי כוונת מכוין השני שנתערב בכוונה כמו
בכותח.
לפי זה,
הב"י שידע שהרמב"ם פסק בכל אופן חוזר וניעור הכריע שבדין הטריאק"ה
שהתערובת נעשית בכוונה, במקרה הזה צריך להחמיר כדברי הרמב"ם. אבל בתערובת
רגילה, של נפילה במקרה, בלי כוונה, בזה הוא פסק כשאר הפוסקים שלא אומרים חוזר
וניעור.
ובסעיף ה'
הוא לא הביא כלל שיטת המחמירים בגלל ששם אין ודאות של תערובת, יש רק חשש של
משהו חמץ היות והמלח לא נבדק.
וראיתי
ביביע אומר חלק ב סימן כג אות ח שהבין שדברי הט"ז דומים לדברי הפרי חדש וזה
לשונו:
דשאני
ההיא גבי תריאק דאי אפשר בלאו הכי והוה ליה כעין דבר המעמיד
לפי הסבר
זה אין כוונת הט"ז לומר שהחמץ הוא דבר המעמיד אלא כוונתו לומר שמאחר שכך דרכו
של מאכל זה להעשות, אנו מחמירים בו שאינו בטל כמו בדבר המעמיד.
לפי זה
המסקנה להלכה למחבר היא
שהכלל הוא
שחמץ שנתבטל לפני הפסח אינו חוזר וניעור חוץ במקרה של תערובת של משהו חמץ בכוונה
תחילה.
וגם
לרמ"א הכלל הוא שחמץ שנתבטל לפני הפסח אינו חוזר וניעור חוץ מתערובת יבש ביבש
היביע אומר
כתב במסקנתו שלהלכה חמץ שנתבטל לפני הפסח אינו חוזר וניעור והוסיף וז"ל:
ובכל זה לא
שאני לן בין תערובת לח בלח או יבש ביבש דבכולהו בטל קודם הפסח ואינו חוזר וניעור
לדעת מרן ז"ל. ומכל שכן שאין לחלק בין טעמו לממשו ובין נתערב ממילא לעירבו
בידים קודם הפסח
ולא זכיתי
להבין למה אינו מבדיל בין נתערב ממילא לעירבו בידים קודם הפסח. הלוא הוא בעצמו
הביא תירוצו של הפרי חדש והסביר שהט"ז סובר כמוהו ולא הביא פירוש אחר לתרץ
דיברי מרן. ודרכו בקודש לפסוק כמרן. ואף שהביא חבל ראשונים ואחרונים שפסקו שלא
אומרים חוזר וניעור אינו ברור כלל שאמרו דינם גם בעירב בידים בכוונה תחילה.
עלינו לבאר
עכשיו את שיטת הרמב"ם שפסק חוזר וניעור בכל אופן(לפי הבנת הב"י) ושיטת
המחבר שקיבל דעתו רק כשמערבים את המשהו חמץ בכוונה.
הרמב"ם
כתב שחמץ אסור במשהו מפני שהוא דבר שיש לו מתירין (שאינו אסור לעולמים) וקיימא לן
דדבר שיש לו מתירין אינו בטל שהרי הוא כמין במינו ואין דבר מבטל את הדומה לו אלא
רק מוסיף עליו. ואפילו למי שאומר מין במינו בטל היינו דוקא באיסור והיתר שהרי סוף
סוף אינם דומים שזה היתר וזה איסור (כך ביאר הט"ז ביורה דעה) לאפוקי מדבר שיש
לו מתירין שהוא אסור רק לזמן מה ולכן אינו איסור ממש ואינו בטל. כל שכן בנידון
שלנו שהחמץ נתערב לפני פסח, אז הוא היה היתר גמור, לא שייך בו ביטול. לכן כשמגיע
פסח, הוא חוזר וניעור מפני שאף פעם לא התבטל.[1]כך
פירש הפרי חדש בסימן תמ"ז סעיף ד.
והמחבר
סובר שמה שהחמירו חכמים לאסור חמץ במשהו הוא משום חומרא דחמץ שיש בו כרת באכילתו,
איסור הנאה, ואיסור בל יראה. ויש סברא לומר שחכמים החמירו דווקא כשנתערב בפסח שרק
אז החמץ אסור. אולם כשעירבו בכוונה תחילה, יש חשיבות לחמץ זה ושמו עליו. לכן ראו
חכמים להחמיר בו גם כשנתערב קודם הפסח.
ראינו
שהרמ"א מבחין בין שני סוגי ביטול, בלח בלח אין האיסור חוזר וניעור וביבש ביבש
האיסור חוזר וניעור. והרמ"א הסביר שהוא מחמיר בתערובת יבש ביבש מפני שהוא
חושש שמא החמץ שעדיין בעין תערב ו"יתן טעם בפסח עצמו וז"ל: ומיהו בדבר
יבש שנתערב …אסור בפסח דחיישינן שמא נשארו לו
פירורין ונותנין טעם בפסח.
לאור האמור
המשנה ברורה תמה על היתרו של הרמ"א בדין הטריקה וזה לשונו:
(היתרו
בדין הטריאקה) הוא פלא דהרי הוא כתב שם דהמנהג להקל בזה ולומר שכבר נתבטל הוא דוקא כשנתערב לח בלח ולא כשנתערב יבש
ביבש אח"כ מצאתי שכבר התעורר בזה החמד משה:
כדי להבין
שאלתו צריך לעיין בטור וזה לשונו :
כתב
רב האי גאון כיון שמלוגמא שנסרחה א"צ לבער כ"ש טריאקה שמערבין בו חמץ
יבש שחוק עם בשר אפעה שא"צ ביעור וכ"כ הרמב"ם ז"ל דבר
שנתערב בו חמץ ואינו מאכל אדם כגון הטריאק"ה וכיוצא בו אע"פ שמותר
לקיימו אסור לאכלו עד לאחר הפסח אע"פ שאין בו חמץ אלא כל שהוא.
משמע
שהטריאקה הוא מאכל שיש בו חמץ יבש ומכאן התמיהה של המשנה ברורה.
ואולי אפשר
לתרץ שהטריאקה הוא מאכל שאוכלים אותו איך שהו ואין לנו חשש שיבשלו אותו בפסח
"ויתן טעם בפסח עצמו" ולכן הוא נשאר בהיתרו ואינו חוזר וניעור בפסח.
אם כנים
דברינו יוצא שלשיטת המחבר
אין אומרים
חוזר וניעור בין בתערובת לח בלח בין בתערובת יבש ביבש, בין בספק תערובת בין
בתערובת ודאי, חוץ מתערובת שנעשתה בכוונה תחילה.
ולשיטת
הרמ"א
בלח בלח
אין אומרים חוזר וניעור בין בתערובת שנעשתה שלא בכוונה ובין בתערובת שנעשתה
בכוונה.
וביבש ביבש
אומרים חוזר וניעור אפילו אם יש רק ספק של משהו חמץ, ובתנאי שיש חשש שיחממו
התערובת בפסח והמשהו חמץ יתערב מחדש בפסח.