בס"ד
בדין מצה שמורה
הרב שאול דוד יהודה בוצ'קו
כתוב בתורה
"ושמרתם את המצות". מכאן למדו חכמים שצריך שמירה מיוחדת בעשיית המצות.
במסגרת
מאמר זה נשתדל להסביר פסקי השולחן ערוך בשני דינים: מאיזה שלב של עשיית המצות צריך
לשומרם ומה טיב השמירה.
שמירת
המצות: ממתי?
בתלמוד
דנים בשאלת שמירת המצות במסכת פסחים דף מ ונחלקו הראשונים בהבנתה: המחבר בשולחנו
הגדול סיכם את שלוש השיטות העיקריות וזה לשונו:
החטים
שעושים בהם מצת מצוה, טוב לשומרן שלא יפלו עליהם מים משעת קצירה, ולפחות משעת
טחינה. ובשעת הדחק מותר ליקח קמח מן השוק.
בספר מנהגי
ישראל, מוסברים באריכות מקור כל שיטה ושיטה ובסוף המאמר, מחברו, הרב דניאל שפרבר
שליט"א, מסכם:
נמצאנו
למדים, שמתוך שלוש השיטות המובאות בשולחן ערוך, זו שהיא נקראת על שם שעת הדחק היא
השיטה העיקרית, שהיתה רווחת מתקופת התנאים ועד לימיהם של הגאונים. זו שהוא מקדים
לה מלת "ולפחות" היא שיטה אשכנזית-צרפתית, התלויה בתנאים המיוחדים ששררו
באותם אזורים, בהם השתמשו בריחיים של מים, וחששו להרטבת החיטה בשעת טחינה. ואילו
המנהג העיקרי אצלו, שהוא מליץ עליו כ"טוב", אין לו מקור מפורש בדברי
הגמרא, ונראית כי היא מבוססת על פירוש הרי"ף …ודוקא שיטה זו, שמקורותיה הראשונים רופפים הם, היא שנשתרשה ונתקבלה בקרב קחילות
ישראל
הרב שפרבר
קובע שאין לשיטה שמחייבת לשמור את המצות משעת קצירה מקור בתלמוד ושהיא דעת יחידאה – דעת הרי"ף – ולכן תמה על פסק השו"ע שחייב
לכתחילה לשמור אותם משעת קצירה כאותה דעה יחידאה.
ונראה לי
שאין מקום לתמיהתו על השולחן ערוך מכמה טעמים :
1.
לו יהיה
כדבריו שהרי"ף הוא יחיד בין הפוסקים שמחייב לשמור משעת קצירה, הלוא הוא אחד
משלושת עמודי ההוראה שעליהם מבסס המחבר את פסקיו. ולכן מובן שהוא מחייב להתייחס
לשיטתו לכל הפחות לכתחילה.
2.
הרי"ף אינו יחיד בדעתו. גם הרמב"ם פסק כדבריו וזה
לשונו:
משום
שנאמר "ושמרתם את המצות" כלומר הזהרו במצה ושמרו אותה מכל צד חימוץ
לפיכך אמרו חכמים צריך אדם ליזהר בדגן שאוכל ממנו בפסח שלא יבוא עליו מים אחר
שנקצר עד שלא יהיה בו שום חימוץ.
3.
גם כתב שאין מקור בתלמוד לחיוב שמירה משעת קצירה. אחרי
עיון בגמרא נראה שיש בהחלט מקור לחיוב שמירה משעת קצירה. נביא כאן עיקרי הסוגיה:
אמר
רבא מצוה ללתות שנאמר ושמרתם את המצות אי לא דבעי לתיתה שמירה למאי אי שימור דלישה
שימור דלישה לאו שימור הוא.
פירוש
דברי רבא: לתיתה היא שפיכת מים חמים על החיטים כדי ללבנם. בעת הלתיתה יש חשש של
חימוץ, ולכן הלתיתה צריכה זהירות רבה. רבא הבין שמשמעות הפסוק ושמרתם את המצות
מתייחסת לשימור לפני לישה. ולפני לישה – אם אין לתיתה - החיטים לא באים במגע עם מים ואין מה לשמור. לכן
אמר רבא ודאי שצריך ללתות את החיטים ואם כן יש משמעות לחיוב השימור.
בהמשך
הסוגיה, רבא מביא ראיה לדינו מדברי רב. אולם הגמרא דוחה את הראיה. בסוף הסוגיה,
הגמרא אומרת שרבא לא חזר בו אף על פי שראיתו נדחתה. וזה לשון הגמרא:
ואפ"ה
לא הדר ביא רבא דאמר להו להנהו דמהפכי כיפי כי מהפכיתו הפיכו לשם מצוה אלמא קסבר
שימור מעיקרא מתחילתו ועד סופו בעינן (תרגום חופשי: ואף על פי שנדחתה הראיה, רבא
לא חזר בו מדעתו וכך אמר למהפכים העומרים וקושרם בימי הקציר, תיזהרו להפוך ולקשור
לשם מצוה. נמצינו למדים שחייבים בשימור מתחילה ועד הסוף).
הגמרא
מסיימת:
מר
בריה דרבינא מנקטא ליה אימיה בארבי ופירש רש"י(שומרת) חיטין מתחילת קציר
לצורך הפסח ועבדא להו שימור מעיקרא בארבי: מלא עריבה או עריבות הרבה ומצניעתן לבדן
לצורך הפסח (תרגום חופשי: האימא של בנו של רבינא היתה שומרת חיטים מתחילת הקציר
בתוך כלים מיוחדים לצורך הפסח ומכאן שצריך שימות מתחילתו).
גמרא
זו עם פירושו של רש"י הוא מקור ברור לחיוב שמירת החיטין משעת הקציר. מחבר
המאמר הביא דיברי רבא שציווה להפוך החיטין לשם מצוה ואומר שאין ראיה מגמרא זו. הוא
מפרש שרבא דיבר במקרה מיוחד שהחיטים נרטבו בהרבה מים על ידי גשמי פתע, ולכן כותב
שאם כנים דבריו אין ללמוד מהם כלל לגבי סתם חיטין שיש לשומרם משעת קצירה.
פירושו
מעניין ומחודש. אולם נראה לי שדברי המחבר מובנים וזה משתי סיבות:
א.
פירוש רש"י נשאר להלכה פירוש לגיטימי ואין לתמוה
על השו"ע שפוסק לפי פירושו.
ב.
אחרי
העיון בכל הסוגיה משמע שרבא מחייב שמירה בכל אופן. "שימור מתחילתו ועד סופו
בעינן" מדגישה הגמרא.
לסיכום,
בגמרא יש מקור ברור לחיוב השמירה משעת הקצירה, והרי"ף והרמב"ם הביאו דין
זה להלכה ואם כן מובן שהמחבר פסק כמותם לכתחילה. והמעיין בבית יוסף יראה נכוחה
שדיברי המחבר מקורם בשני אורות אלה ושהדעה השניה שחייבים לשמור את החיטין לכל
הפחות משעת הטחינה היא שיטת העמוד ההוראה
השלישי, הרא"ש (שהוא הסביר שדברי רבא הם רק למידת חסידות). מנהג ישראל תורה
היא, פירושו, בנידון שלנו, שמנהגן של ישראל לשמור החיטין משעת קצירה הוא מנהג
שמבוסס על עיקר הדין.
טיב
השמירה
מה
היא השמירה? עשיית המצות לשם מצוה בדומה לחיוב לכוון בעשיית ציצית וכתיבת ספר תורה
או זהירות מכל חשש חימוץ.
גם
בגמרא, גם ברמב"ם וגם בשולחן ערוך אפשר למצוא שתי ההגדרות:
בגמרא.
בתחילת הסוגיה, רבא אומר על הפסוק "ושמרתם את המצות", "אי לאו דבעי
לתיתה שימור למאי", משמע שמדובר בזהירות שהחיטין או העיסה לא יחמיצו. בהמשך
הסוגיה רבא אומר: "כי הפכיתו, הפכיתו לשום מצוה", משמע שהשמירה היא
עשייה לשם מצוה.
אמו"ר
הסביר שרש"י בפירושו משלב בין שתי הדרישות: צריך לשמור שלא יחמיץ לשם מצוה
וכך כתב רש"י בד"ה שיאכל: "דהכא (במצה לא שמורה) לא נפיק ידי חובת
מצת מצוה משום דלא הוה ליה שימור לשם מצוה ואף על פי שאנו רואין שאין כאן
חימוץ"
ברמב"ם.
בפרק ה כתב : "משום שנאמר ושמרתם את המצות כלומר היזהרו במצה ושמרו אותה מכל
צד חימוץ" ובפרק ו כתב על "עיסת הכלבים" שהיא מצה שאינו יוצא בה
מפני "שאין זו משומרת לשם מצה"
בשולחן
ערוך. הבאנו דבריו למעלה : "החטים שעושים בהם מצת מצוה, טוב
לשומרן שלא יפלו עליהם מים" ובסימן ת"ס פסק שמצה שעשאו גוי אינה כשרה
למצת מצוה ומסביר הב"י שהגוי אינו יכול לעשות המצה לשם מצוה.
נראה
לומר שהרמב"ם והשולחן ערוך הבינו שיש שני סוגי שמירה, שמירה שלא יחמיץ ועשייה
לשם מצוה. השמירה שלא יחמיץ שייכת משעת קצירה. צריך ליזהר שהטל והגשם לא יחמיצו
חיטים מבוקעות. יש חיוב נוסף שהוא עשייה לשם מצוה וזה שייך ללישה ולאפיה.
אחרי
העיון נראה שיש שני הבדלים בין שיטת הרמב"ם ופסק השולחן ערוך:
·
הזהירות משעת קצירה היא לרמב"ם לכל המצות. דין זה
מובא בפרק ה שעוסק באיסור חמץ ולא בפרק ו שבו מסביר חיוב מצה. ולשולחן ערוך החיוב
הוא דוקא למצת מצוה.
לכאורה
שיטת הרמב"ם מובנת יותר, אם הזהירות היא שלא יחמיצו המצות מה לי מצת מצוה מה
לי שאר המצות. אולי אחרי העיון ברמב"ם עצמו אפשר להסביר השולחן ערוך.
הרמב"ם כתב שחיוב הזהירות הוא מדרבנן : "אמרו חכמים", והטעם, שלפי
הכללים ההלכתיים הרגילים אין לנו לחשוש שהחיטים יחמיצו אפילו אם נפלו עליהם מים.
וסובר השולחן ערוך שחומרת חכמים זו היא דוקא למצת מצוה.
·
גם הרמב"ם וגם השולחן ערוך סוברים שצריך עשייה
(לישה ואפיה) לשמה למצה של מצוה. אולם השולחן ערוך סובר שעשיה זו צריכה להיות לשם
מצוה ממש ולכן הוא פוסל מצה שאפאה גוי. אבל לרמב"ם די שעשאה המצה לשם מצה
(ולא מצוה) כמו שכתב "עיסת הכלבים בזמן שהרועין אוכלין ממנה יוצא בה ידי
חובתו. אין הרועין אוכלין ממנה אין יוצא בה ידי חובתו שאין זו משומרת לשם
מצה" (זה דומה לסוכה שחייבים לעשותה לשם צל אבל אין חייבים לעשות אותה לשם
מצוה) ועיין גם בהלכה ט דברים דומים לגבי חלות תודה.
סיכום
נמצינו
למדים להלכה שמצות מצוה צריכות שמירה כפולה.
מחד
חייבים ליזהר על כשרותם יותר מהחיוב בשאר מצוות. חיוב זה מובן לאור המשמעות של חג
המצות. חג זה אינו רק חג החירות אלא הוא בעיקר כניסת עם ישראל בעולמו של ההלכה,
שהזהירות בה היא אחת מיסודותיה.
למחבר,
מצת מצוה היא גם חפץ של מצוה כציצית שחייבים בטוייה ובקשירה לשמה. נדמה לי שבמצות
אכילה, המצה היא היחידה שכשרותה תלויה בכוונת העושה. לפי זה מובנים התנהגות
הגדולים שהקפידו ללוש ולאפות המצות בעצמם. יש כוח להלכה להחיל קדושה ללחם.
שלחתי
מאמר זה לרב דניאל שפרבר והנה תגובתו:
19/04/99
לכבוד
הרב בוצ'קו
שליט"א שלום רב,
רב תודות
לך על הערותיך לפרק הדן במצה שמורה. לא "תמהתי" על פסק השו"ע.
וההיפך הוא, עמדתי על כל פרט שבו
ובקשתי להביא את מקורותיו.
רק עמדתי
על תופעה מעניינת שהיא פרי התפתחות הלכתית דרך המקורות שצוינו ששלשת החלקים של
הפסק של השו"ע הם בסדר הפוך ממה שנובע מתוך המקורות.
אינני קובע
שפירושי "ל הנהו ממהפכי כיפי" הוא הנכון, אבל ראינו גם שהערוך מפרש את
הדברים בצורה שונה מן הריף וכו' . הוי אומר, שאין מקור מפורש שאין בו ספק לגבי
פירושו לעניין חובת השימור משעת קצירה. ההגיון בקביעת מועד זה ברור לחלוטין והבאתי
אותו.
באשר להבנת
ההבדל בין דברי הרמב"ם והשולחן ערוך בטיב השמירה, שומע אני דבריך והם בהחלט
ראויים לעיון נוסף.
שוב
תודותיי על הערותיך המאלפות
בברכת חג
עצמאות שמח
בכבוד
ובהוקרה