פרק
הבונה
בנין
משהוא ומהות
מלאכת בונה
1. "הבונה
כמה יבנה
ויהיה חייב
הבונה ? כל
שהוא". זה
בשאלה
ובתשובה
שהתנא מתחיל
הפרק יב ממסכת
שבת. פרק זה
מהוה כעין חלק
שני של המסכת.
שבו מסבירים
ומרחיבים
ביאור על רוב
מלאכות שבת.
החלק הראשון
עסק ברובו
במלאכת
הוצאה
החל מפרק
ראשון
"יציאות
השבת" עד פרק
יא שמסיים חלק
זה והוא פרק
הזורק.
2. בתחילת
המסכת, תוספות
הסבירו למה
מסכת שבת מתחילה
במלאכת הוצאה
שהיא המלאכה
האחרונה המנויה
במשנה של לט
מלאכות. כאן
תוספות מקשים
למה המלאכה
השניה שדנה
המסכת היא
מלאכת בונה.
הם לא השיבו
לשאלה זאת.
אולם התוספות
יום טוב הסביר
שדנו בבונה
ובמכה בפטיש
משום שהם
סמוכים להוצאה.
עיין שם.
נשתדל להלן
לתת עוד טעם
למיקום
משנתנו.
3. למה
התנא שאל:
"הבונה כמה
יבנה ויהיה
חייב" ולא
הסתפק במה
שכתב בהמשך
"הבונה כל
שהוא". והנה רש"י
תירץ קושיה זו
באומרו שהתנא
מתייחס ל "הבונה"
שבמשנת רשימת
המלאכות, כמה
יבנה ויהיה חייב.
וצריך פירוש
לפירושו, למה
לתנא להתייחס
למשנה, אין
בזה שום חידוש
דין. וצריך
לומר לרש"י
שהתנא תמה על
המשנה של
המלאכות למה
לא כתוב ב"בונה"
השיעור כמו
שכתוב בחלק מן
המלאכות. אלא שגם
בזה לא נחה
דעתי כי ברוב
רובם של
המלאכות המשנה
לא נקטה שיעור
ואם כן אין
להתפלא שלא נקטה
שיעור בשביל
ה"בונה"
ואולי התנא
שאל דוקא ב"הבונה"
משום שהיא
המלאכה
הראשונה
שהביא התנא.
נשתדל להלן
לתת עוד הסבר
על תמיהת
התנא.
4. הגמרא
מסבירה בדף קג
מאין אנו
יודעים שבכל
מלאכה חייבים
רק אם עשו
איזה שהוא שיעור.
היא לומדת את
זה מהמלה
"מאחת" שמובא
בפתיחת פרשת
קרבן חטאת.
מ"אחת" היא
לומדת שצריך לעשות
מלאכה שלמה,
מהאות "מ"
שאפילו אם עשה
רק חלק קט
מהמלאכה גם
חייבים. יוצא
משניהם ביחד שלא
צריך לעשות כל
המלאכה אבל
צריך לעשות
יותר ממשהוא
ולכן בכל
מלאכה יש
שיעור
להתחייב, וצריך
להבין למה
"בונה" שונה
משאר המלאכות
וחייב במשהוא.
5. נראה
שזהו שאלת
הגמרא ששאלה
על משנתנו "כל
שהוא למאי
חזיא?" כלומר
למה אתה לא
מקיים בה"בונה"
הכלל שלמדנו
מ"מאחת". הנה
הגמרא תירצה
והביאה שלש
דוגמאות
שבנין משהוא
יש בו חשיבות
אבל הגמרא לא
הסתפקה בזה וחיפשה
שגם במשכן היה
בנין משהוא
(עיין ריטב"א
שכותב
שהשיעורים
נקבעו ע"י
חכמים וזה
כמובן מחזק
הקושיה)
6. אולי
לקושיה זו
התכוונו
תוספות
כששאלו למה בהוצאת
פילפלין
שחייבים
במשהוא, הגמרא
לא חיפשה
שבמשכן היה
כן, אבל
ב"בונה"
חיפשה שבמשכן
היה כן.
7. תוספות
תירצו שהוצאת
פילפלין סברא
הוא לחייב
במשהוא משום
שיש בו חשיבות
מה שאין כן
ב"בונה" שאין
חשיבות בבנין
משהוא. אולם
צריך פירוש לפירושם
כי מאחר
שהגמרא
הוכיחה
מדוגמאות מהחיים
שיש חשיבות
בבנין משהוא,
שוב יש סברא
גם בשביל בונה
ואין צורך
להביא מהמשכן.
וראיתי בסיכומי
שיעורים של
הרב פינצ'וק
שמביא מרבו
הגאון הרב
ליכטנשטיין
שיש הבדל בין
הוצאה לבונה,
בהוצאה עשה כל
המלאכה, עקירה
והנחה, גם אם
הוציא רק
משהוא מה שאין
כן ב"בונה",
והוא שאל על
דברי רבו שאין
משמע כן
מהתוספות
שהדגישו
הענין של
חשיבות ולא של
מלאכה שלמה
ונראה לי
שכוונת רבו
לומר שמה שאנשים
טורחים לעשות
עקירה והנחה
עבור משהוא של
פילפלין מראה
שיש חשיבות
במשהוא של
פילפלין אבל
אין לומר כן
ב"בונה" שהיא
מלאכת שלבים
משהוא אחרי
משהוא.
8. אבל
קושיתנו אינו
מתורצת בזה כי
אחרי שראינו שיש
דוגמאות שאדם
בונה משהוא
ואינו מוסיף
על זה כלום
הוא ראיה שיש
חשיבות בבנין
משהוא ותו לא
צריך להביא מהמשכן.
9. גם
משכתוב במשנה:
"זה הכלל כל
העושה מלאכה
ומלאכתו
מתקיימת בשבת
חייב" והסביר
רש"י שהכונה
היא שהמלאכה
מתקיימת
לתמיד.זה כלל
יסודי להבנת
מלאכות שבת
וצריך להבין
למה כלל זה
שהוא תקף בכל
המלאכות מובא
דוקא במלאכת
"בונה".
10.הכלל הזה
מלמד שאין
מלאכה נקראת
על שם הפעולה או
העבודה אף אם
הם פעולות
ועבודות
גדולות. אבל
המושג מלאכה
הוא תיקון
העולם החומרי.
זה הסיבה
שהמקלקלין
פטורים שאף אם
עמלו עמל רב
הם לא תיקנו
כלום בעולם.
וזה גם הסיבה
שמלאכה שמתקיימת
רק לזמן מוגבל
אינו מלאכה.
אולם סברא זו
היא גם סיבה
לחומרא:
כשבפעולת משהוא
יש תיקון,
הפעולה היא
מלאכה אף אם
לא היה בפעולה
שום עמל.
מבחינה זאת
בונה הוא אב
טיפוס של
מלאכה, כי עצם
"בונה" הוא
תיקון העולם.
ולכן זה מובן
שבמשנת
"הבונה" יובא
הכלל הנ"ל.
11.אבל יש
בה"בונה" דין
מיוחד שלא
מוצאים במלאכות
אחרות: משמע
מהמשנה שכל
"בונה" חייב
במשהוא אף
כשאין בבניה
זו שום
חשיבות.
12.לכן נראה
לומר שהתנא
במשנתנו
התייחס
לשאלתנו. הוא
כמובן ידע
מהדרשה של
מאחת ותמה איך
לישם עיקרון
זה בבניה:
13.בהרבה
מהמלאכות
השיעור הוא
כגרוגרת.
גרוגרת זה
פחות מארוחה
שלמה ובזה מקיימים
ה "מ" של
"מאחת", אבל זה
יותר ממשהוא
וזה כבר אכילה
חשובה ובזה
מקיימים ה
"אחת" מ "מאחת".וכן
בתופר שתי
תפירות, אין
צריך לתפור כל
הבגד כי כתוב "מאחת"
אבל בתפירה
אחת פטורים כי
כתוב "מאחת",
ובתפירה אחת
אין זה אפילו
התחלה של בגד
כי התפירה
אינו מחזיקה.
השיעור של
גרוגרת או של
שתי תפירות הם
שלב בין משהוא
ובין כל
המלאכה, והם האכילה
מינימלית כדי
שיהנה אדם
האוכל או התפירה
המינימלית
כדי שהבגד
יחזיק.אבל
ב"בונה" לא
מצאנו שיעור
שהוא בין
משהוא לבנין
כולו, לא מצאו
שיעור מסוים
שהוא יותר
ממשהוא ונותן
חשיבות לבנין
והוא פחות
מהבנין כולו.
וזה כוונת
תמיהת המשנה "
הבונה כמה
יבנה ויתחיב
?", מהו השיעור
הברור שהוא יותר
ממשהוא ופחות
מהכל כדי
לקיים מ אחת,
והשיבה המשנה
"משהוא",זאת
אומרת אין
שיעור ביניים ובמשהוא
כבר חייבים.
14.ועל זה
שואלת הגמרא
"למאי חזי?"
זאת אומרת מה
חשיבות יש
במשהוא כדי
לקיים בו
"אחת". והתרצן
הביא ראיות
מהחיים שיש
מקרים שיש
חשיבות בבנית
משהוא, אבל
הגמרא לא
מסתפקת בזה כי
המשנה מחייבת
בבנית משהוא
בכל אופן גם
כשאין במשהוא
זה חשיבות
מיוחדת ולזה
התכוונו
תוספות כשקבעו
שבהוצאת
פילפלין סברא
הוא שיתחייב
במשהוא מה
שאין כן בבונה.
ולכן היה צורך
להביא ראיה
מהמשכן כאילו
שיש כאן גזרת
הכתוב שבבניה
חייבים כבר
במשהוא. ולשיטת
הריטב"א
שהתורה מסרה
לחכמים לקבוע
השיעור,
החכמים חייבו
במשהו מאחר
שאין גבול ביניים
ושבמשכן היה
בנית משהו
שהיתה חשובה.
ומקיימים
הפטור של מאחת
במשהוא
באיכות: שמי
שצידד ולא שם
את הטיט פטור.
15.ויש
להוסיף
שהמשנה בעצמה
רמזה על הטעם
לחייב בבונה
במשהוא כי
נקטה "זה הכלל
כל העושה מלאכה
ומלאכתו
מתקימת" ואף
שבדרך כלל אין
חשיבות בבנין
משהוא, בנית
משהוא היא
מלאכה
המתקיימת, ולפי
שאין שיעור
ביניים, כל
משהוא יש לו
חשיבות כי
הבנין נעשה
מכלל כל
המשהויין.
16.לפי זה
מובן שהמשנה
קשרה בין הכלל
של "מלאכה מתקיימת"
ובין מלאכת
בונה, כי כלל
זה שמתייחס לכל
המלאכות
מסביר למה
השיעור של
בונה הוא משהוא.
17.וגם
מלאכת בונה
מאפיין כלל זה
כי טעם הכלל
משום שמלאכה
צריכה להיות
תיקון, בניה
והתקדמות העולם
כמו שאמרנו
למעלה ואין
מלאכה
שמאפיין רעיון
זה כמו מלאכות
בונה ומכה
בפטיש. ולכן
מובן
שמתחילים
לימוד
המלאכות
במלאכות בונה
ןמכה בפטיש.
18.מכאן
אפשר ללמוד
מוסר השכל
שבכל בניה
צריך אדם
ליזהר בכל
משהוא שכל
משהוא הוא
חיוני וכל שכן
בבנית העולם
הרוחני של
האדם שכל
משהוא חשוב
ביותר.
שאול
דוד בוצ'קו