הגדרת
חובל לרש"י
ולתוספות
הרב
שאול דוד
בוצ'קו
מלאכות
שבת הם כולם
מלאכות של
תיקון. ואפילו
מלאכה שהיא
בעצם מלאכת
תיקון, במצב
של מקלקל פטור
כמו שמפורש
במשנה "כל
המקלקלין
פטורין". ואפילו
מלאכות
שנראים
כמקלקלין כמו סותר,
קורע או מוחק
אינם מלאכה
אלא כשהם שלב
לתיקון, ע"מ לבנות,
לתפור או
לסתור.
והנה
יש יוצא מן
הכלל והיא
מלאכות חובל
ומבעיר לשיטת
ר' אבהו: "תני ר'
אבהו קמיה דר'
יוחנן כל המקלקלין
פטורים חוץ
מחובל
ומבעיר".
ר'
יוחנן לא היה
יכול לקבל דין
זה כי זה נוגד
העיקרון של
מלאכות שבת[1]
לכן "אמר ליה
פוק תני לברא
חובל ומבעיר
אינה משנה ואם
תמצי לומר
משנה חובל
בצריך לכלבו
ומבעיר בצריך
לאפרו".
ויש
לשאול גם לר'
אבהו וגם לר'
יוחנן למה לא
אמרו בפשטות
שחובל חייב
כשיש תיקון
לנחבל כמו בהקזת
דם.
המאירי
הסביר שר'
אבהו מתייחס
למשנה בב"ק
שהחובל בחברו
בשבת פטור
מלשלם מפני
שנידון בנפשו וכן
המבעיר את
הגדיש פטור
מתשלומין
מפני שנידון
בנפשו ושם אי
אפשר לומר
שמדובר בהקזת
דם ועל משנה
זו אמר ר'
יוחנן אינה
משנה והוצרך
ר' יוחנן
לדחוק ולומר
ואם תמצי לומר
משנה בצריך לכלבו.[2]
שיטת
רש"י
מה
בין חובל
למקיז דם
הנה
רש"י הסביר
שהמחלוקת בין
ר' אבהו ור'
יוחנן היא היא
המחלוקת ביו
ר' שמעון ור'
יהודה במלאכה
שאינה צריכה
לגופה. ר' אבהו
סובר כר'
שמעון שמלאכה
שאינה צריכה
לגופה פטור
עליה, שאם אתה
אומר מקלקל
פטור לא תמצא
חיוב בחובל ובמבעיר.
משמע מדבריו
שהמקיז דם לא
נחשב חובל, כי
אם אתה אומר
שהמקיז דם
חייב משום
חובל הרי מצאת
בחובל גם צריך
לגופה וגם
מתקן.
יוצא
מכאן שרש"י
הבין שעצם
מלאכת חובל
היא חבלה
וקלקול, ולכן
הקזת דם שהיא
מעשה חיובי לא
נקרא כלל חובל
לגבי איסורי
שבת. וזה כעין
מה שהסביר
המשנה ברורה
שהפותח בית
הצואר אינו
חייב משום
קורע כי זה
תיקון מידי
וקורע היא
קלקול עבור
תיקון. (עיין
ב"ה סימן שם)
ור'
יוחנן סובר
כר' יהודה
שמלאכה שאינה
צריכה לגופה
חייב ולכן אתה
יכול למצוא
חובל חייב כשיש
תיקון במקום
אחר, כמו
בחובל לתת הדם
לכלבו, שלגבי
הנחבל זה חבלה
ממש וקלקול,
והתיקון הוא בכלב.
ולפי זה גם ר'
יוחנן יודה
שהמקיז דם
פטור משום חובל
כי אין זה
חבלה כלל,
ולכן אמר ר'
יוחנן שחייב
דוקא בצריך
הדם לכלבו.
מציצה
בנימול
הנה
תוספות(כתובות
ה: ד"ה דם) גם
חשבו להסביר חובל
כך וז"ל אין
לפרש דטעמא
משום הכחשה
שמחלישו
ונוטל קצת
נשמתו עכ"ל אלא
שדחו את זה
מכח הגמרא
(שבת קלג:)
שאומרת
שמציצת דם
התינוק היא
חבלה אף שודאי
אין המוצץ
רוצה להחליש
התינוק אלא
להיפך כוונתו
להצילו כמו
שאומרת הגמרא
שהמוהל בלי
למצוץ
מעבירים אותו
משום שמסכן
הולד.
וזה
לשון הגמרא
אמר רב פפא:
האי אומנא דלא
מייץ - סכנה
הוא, ועברינן ליה.
פשיטא, מדקא
מחללי עליה
שבתא - סכנה
הוא! - מהו
דתימא: האי דם
מיפקד פקיד,
קא משמע לן:
חבורי מיחבר.
וצריך
להבין ההוה
אמינא שדם
מיפקד פקיד,
הלא ודאי שדם
זה מחובר עס
המערכת
הכללית של
הדם, ולכן מי
שלא מוצץ מסכן
הולד, ועוד מה
שייך ספק בשאלה
כזאת הלא זה
דבר שאפשר
לברר על ידי
אנשי מקצוע.
וכמו
כן יש לשאול
בכתובות ה:
כשהגמרא
שואלת אם מותר
לבעול בתחילה
בשבת היא
מסתפקת אם דם
חיבורי מיחבר
או מפקד פקיד.
ונראה
להסביר
שהכוונה
חיבורי מיחבר
היא שיש כאן
חבלה וקלקול
והכוונה מפקד
פקיד שיש כאן
תיקון ואין
כאן חבלה כלל.
הנה
לר' אבהו
המילה עצמה
היא קלקול
וממנו למד ר'
שמעון שחובל
חייב אף שהוא
מקלקל, המציצה
היא כשלעצמה
ודאי תיקון
שבלעדיה
יסתכן הולד,
אלא שהיא המשך
המילה ואם
מחשיבים אותה
כחלק של המילה
היא המשך
החבלה של
המילה. בהוה
אמינא הגמרא
חשבה שהיות
ועכשיו
המציצה היא
צורך הולד אין
זה חבלה וזה
המשמעות של דם
מיפקד פקיד
אבל לפי
המסקנה זה
נחשב כחבורה
בגלל שהיא חלק
של המילה שהיא
בעצמה חבלה.
ובדרך
זו אפשר
להסביר
הסוגיה
דבעילה
ראשונה, מצד
אחד אפשר
להחשיב אותה
בעילה כחבלת
האישה, היא לא תהיה
עוד בתולה, אבל מצד
שני אפשר לראות
בה תיקון כי
זה דרך העולם
כדי לאפשר
לבעל לבוא
עליה ולכן אין
זה חבלה כלל.
מלאכה
שאינה צריכה
לגופה בחובל
הנה
תוספות
שואלים שהיה
צריך לפטור
חובל משום
שהיא מלאכה
שאינה צריכה
לגופה, והוא
מביא ארבע
ראיות שר'
שמעון שאומר
מקלקל בחבורה
חייב צריכה
לגופה פטור.
-
המוציא קוץ
ובהוצאתו
מוכרח הוא
לחבול שפטור משום
פסיק רישיה
(סנהדרין פד:)
-
הפוצע חילזון
שפטור מנטילת
נשמה משום
פסיק רישיה
דלא ניחא ליה
(שזה דומה
למשאצ"ל) (שבת
עה.)
-
ההורג מזיקין
שפטור משום
מלאכה שאינה
צריכה לגופה
(שבת קכא)
-
החותה גחלים
להתחמם כנגדן
ומבעירן
שפטור משום
מלאכה שאינה
צריכה לגופה
(כריתות כ:)
נראה
ברור שלרש"י
אין קושיה כלל
מהני סוגיות שלרש"י
סתם חובל הוה צריכה
לגופה כי החובל
רוצה בחבלת
הנחבל משום
שנאתו אליו או
מכל סיבה
אחרת, אבל
כשאינו רוצה
קלקול הנחבל
אבל חובל אותו
בשביל דבר אחר
זהו מלאכה
שאינה צריכה
לגופה. לכן לר'
אבהו החובל
כדי לתת הדם
לכלבו יהיה פטור
משום מלאכה
שאינה צריכה
לגופה.
ולכן
המוציא קוץ
ובהוצאתו
חובל ומוציא
דם פטור לר'
שמעון משום
מלאכה שאינה
צריכה לגופה.
כי שם אין הוא
רוצה לחבול
בנחבל אלא כל כוונתו
לעוזרו אלא
שבהכרח גם
חובל אותו זהו
ודאי מלאכה
שאינה צריכה
לגופה.
וכן
הוא בפוצע
החילזון אין
הוא רוצה
בהחלשת
החילזון רק
צריך דמו.
ובחותה
גחלים אין הוא
רוצה לכלות
אותם להיפך רוצה
הוא שיתקיימו
כמה שיותר
ואין זה דומה
לשורף בכוונה
גדישו של
חבירו.
וגם
בהורג
המזיקין אין
הוא רוצה
במיתתן רק שלא
יוכלו להזיקו
וזה רש"י
לשיטתו
שהסביר בכמה מקומות
שמלאכה
שנכפית עליו
היא מלאכה
שאינה צריכה
לגופה
"דברצונו לא
היתה באה לו ולא
היה צריך לה
שאינה אלא
לסלקו מעליו"[3]
וכאן אם היה
יכול לגרש
המזיקין
שילכו במקום אחר
היה טוב לו לכן
זה נקרא שאין
הוא רוצה
בהריגתן. ואין
זה דומה לחובל
בחבירו משום
שנאתו עליו
שאז רוצה הוא
בחבלתו.
שיטת
התוספות
הנה
תוספות
מסבירים שר'
אבהו ור'
יוחנן שניהם חולקים
אליבא דר'
שמעון שסובר
מלאכה שאינה
צריכה לגופה
פטו עליה.
הקזת
דם ומציצה
ר'
אבהו סובר
שלר' שמעון
אפילו מקלקל
גמור חייב
ולר' יוחנן
צריך לכל
הפחות תיקון
קצת כמו החובל
בחברו לתת הדם
לכלבו ולר'
יהודה אינו
חייב אלא אם
יש תיקון גדול
הקזת דם או
מציצה במילה.
ולפי
שיטתם ר' אבהו
מודה שבצריך
הדם לכלבו חייב
ושניהם ר'
אבהו ור'
יוחנן מודים
שבהקזת דם חייב.
נטילת
נשמה וחובל
וצריך
לדעת מהיא
לתוספות
הגדרת חובל
חובל
אינה אחת מל"ט
מלאכות וצריך
לדעת מאיזה מלאכה
היא התולדה.
התוס' פירשו
וכך היא גם
דעת רש"י
שהחובל חייב
משום נטילת
נשמה אלא
שנטילת נשמה
היא עצמה אינה
מלאכה, אלא
שהיא תולדה דשוחט.
ובשוחט הגמרא
(שבת עה.)
שואלת שוחט
משום מאי חייב
? ומתרץ שמואל,
משום נטילת
נשמה. לכאורה
אינו מובן
דתלי תניא
בדלא תניא,
שוחט חייב
משום שוחט
שהיא אחת מל"ט
מלאכות. אפשר
לומר ששאלת
הגמרא היתה אם שוחט
חייב מצד
הכשרת הבהמה
לאכילה ואם
ככה ההורג
והחובל יהיו
פטורים משום
שוחט, או מצד
הכליון שיש
בשחיטה ואם כן
ההורג והחובל
יהיו חייבים
משום שוחט,
ועל זה תירצה
הגמרא ששוחט
חייב משום
נטילת נשמה
ואם כן אפשר
ללמוד מכאן
שגם חורג וגם
חובל הם תולדה דשוחט,
שגם בהם יש
נטילת נשמה,
חלקית בחובל
החלטית
בהריגה.
תכלית
החובל
וצריך
לבאר עוד מה
התכלית של
נטילת נשמה כי
כל מלאכה
מורכבת
מפעולה
ותכלית
פעולת
הזורע להניח
זרע באדמה,
תכליתו
להצמיח,
פעולת
האופה, להניח
אוכל על האש,
תכליתו להכשיר
אותו לאכילה
בתור מבושל,
פעולת
הקושר, לקשור,
מטרתו לאחד
שני חחלקים
וכך
הוא בכל מלאכה
ואם עשו אותה
פעולה לתכלית אחרת
המלאכה נקראת
אינה צריכה
לגופה.
בנטילת
נשמה המעשה
ברור, הוא או
ההריגה או החבלה
אבל מה תכליתה ?
תוס
רוצה לומר
בפשטות
שהתכלית היא
ההחלשה, החלשה
גמורה בהריגה,
החלשה חלקית
בחבורה,
אבל תוס' דוחה
הסבר זה
ממציצה שאין
שם שום כוונה
להחליש
התינוק.
ור"ת
מסיק שם וז"ל
"ונראה
דהוצאת הדם
חשיבה נטילת
נשמה כי הדם
הוא הנפש
וכשנוטל
מקצתו
נוטל מקצת
נשמה"
ונראה
לומר שכוונתו
לומר שהפעולה
הזאת היא חשובה
בעצם ולכן
חייבים עליה
לכל תכלית
שיהיה,
בין בחבול,
בין בדמו, תיקון
הולד במילה,
הבראתו
במציצה, ראיית
הדם לדעת אם
האשה
בתולה
בבעילה, הכשרת
הבהמה לאכילה
בשוחט וזו הגדרה
יותר מורחבת
מכל מלאכה
אחרת.
ונראה
לי הטעם משום
שבחבלה אמרו
שאין בו התנאי
של מלאכת
מחשבת ולכן זה נקרא
מלאכה
בין
אם התכלית הוא
בדם, הנפש
שלקחו, בין אם
תכלית בחבול,
שממנו לקחו
הנפש.
לכן
לתוס חובל
נקרא אינה
צריכה לגופה
אלא כשחובל
בלי שום תכלית
וז"ל (שבת קו
ד"ה בחובל) ור'
אבהו דמחייב
אפילו באין
צריך לכלבו
כיון דאין צריך
כלל הויא
מלאכה שאינה
צריכה לגופה
עכ"ל
ובנטילת
הקוץ ובפציעת
החילזון אין
לו שום תכלית
בחבלה
ובהריגה שהן
פסיק רישיה
דלא ניחא ליה
לכן זה נקרא
אינה צריכה
לגופה[4]
ובשבת
קכא: הגמרא
אומרת שההורג
שרצים
מסוכנים פטור
משום מלאכה
שאינה צריכה
לגופה
צריך
לומר גם כן
שאין לו תכלית
בהריגה זו.
אין הוא צריך
את השרץ מת
וגם אין צריך
לדמו.
ולפי
זה שיטת ר'
אבהו קשה
לתוס' הלא הוא
מחייב גם
כשאין לו
תכלית כשהוא
מקלקל גמור
ונאלצו לדחוק
שהוא דיבר
בחובל
באיסורי הנאה
שלפי האמת אסור
להשתמש בדם
ולכן זהו
מקלקל אבל
החובל סבר
שמותר להשתמש
בדם ולכן זה
נקרא צריכה
לגופה כי הוא
חבל עבור הדם
ע"ש בתוספות
אבל לרש"י לא צריכים
ליכנס
לדחוקים אלה
כי לרש"י עצם
הרצון לקלקל
הוא הנקרא
צריך לגופו.
הסבר
שינוי הלשון
בסוגיה דמהו
לבעול בתחילה
בשבת
לפי
מה שכתבנו
אפשר להסביר
שינוי הלשון
בגמרא כתובות
ה: באיכא
דאמרי הראשון
"שדם מפקד פקיד" הגמרא
אומרת "אם לדם
הוא צריך
ושרי" ולא
אומרת
"להנאות עצמו
הוא צריך
ושרי" ואילו
באיכא דאמרי
השני "דם
חיבורי
מיחבר" הגמרא
אומרת "להנאת
עצמו הוא צריך
ושרי" ולא אומרת "לפתח
הוא צריך
ושרי" . ולפי
מה שאמרנו זה
מובן: מלאכת
בונה תכליתה
פתיחת פתח ואם אינו
צריך את הפתח
אלא את הדם
אין זה בונה, אבל
מלאכת חובל אם
הוא חובל
לעשיית פתח זה
נקרא חובל כי
יש צורך
בחבול, ולכן
הגמרא צריכה
לומר שלהנאת
עצמו הוא צריך
זאת אומרת
שאינו צריך לא
את הדם וגם לא
תיקון החבול,
רק אז זה לא
נקרא חבלה.
סיכום
לרש"י
ותוספות
סברות הפוכות
בהבנת חובל
לרש"י
חובל היא
מלאכה כשכל
כוונתו לקלקל
הנחבל
לתוס'
חובל היא
מלאכה
כשחובל
או לתיקון
הנחבל או עבור
לקיחת דמו
אפילו במחיר
קלקול הנחבל
שאול
דוד בוצ'קו חשון
תשנ"ו
[1] לפי זה
מתורץ מה
שתוספות שאלו
על רש"י וכי
משום שר' אבהו
סובר כר'
שמעון צריך
לגעור עליו ?
אין הגערה
משום שסובר
כר' שמעון אלא
משום הדין שר' אבהו
הוציא מר'
שמטון שנוגד
כללי מלאכות
שבת.
[2] ונראה
כי גם רש"י
כיון לזה לכן
הביא בראשית דבריו
המשנה דב"ק.
[3] לשון
תוס' אליבא
דרש"י שבת צד.
ד"ה פוטר
[4] ומה שיש
לשאול על
תוספות למה
בפציעת
חילזון - לקיחת
דמו - אינו
חייב הלא זה
חובל ממש,
תירצו התוס'
בדוחק שהדם
שהוא צריך הוא
מפקד פקיד ולא
שייך בו חבלה