בהגדרת קורע

מבוא

אחת ממלאכות שבת היא קורע. לכאורה הדבר תמוה כי מלאכות שבת הן מלאכות של תיקון וקריעה היא קלקול. להסבר דבר זה רבו הדעות. יש אומרים שדווקא קריעה על מנת לתפור נקראת מלאכה, יש אומרים שדי בכל תיקון, ועוד חילוקים כאשר נשתדל לבאר.

הריטב"א (מכות ג:) והב"י (סימן שי"ז) כתבו שאין קורע אלא בקורע על מנת לתפור. כמה מגדולי האחרונים סתמו כמותם הלכה למעשה, ביניהם המ"א בסימן שי"ז והחיי אדם.

אולם המשנה ברורה חולק על הב"י וחידש כמה חידושים להבנת מלאכה זו ולתרץ הגמרות והפסקים שנראים סותרים זה את זה. בעל האיגרות משה גם כן חולק על הב"י וגם חולק על הבנתו של המשנה ברורה ומציע דרך מקורית משלו ליישב את הסוגיות.

במסגרת מאמר זה, ברצוני להביא את הגמרות העיקריות בנידון, לחזור על חידושם של המשנה ברורה ושל האגרות משה, ולתרץ הקושיות של האגרות משה על המשנה ברורה, ולהסביר שיטת הב"י ולתרץ מה שהשיגו עליו.

ארבע סוגיות

1. במשנה בשבת (עג:) מבואר רשימת המלאכות, וביניהם :

הקורע על מנת לתפור

כאמור, אפשר לבאר את המשנה בשתי דרכים:

· על מנת לתפור דווקא, ואם קרע לתיקון אחר אין זו המלאכה שאסרה התורה

· "על מנת לתפור" זהו דוגמא של תיקון וחייבים על כל קריעה שמטרתה לתקן

רש"י במקום מבאר וזה לשונו:

על מנת לתפור. פעמים שהנקב עגול ואינו יכול לתופרו יפה אלא אם כן קורעו כדמפרש בגמרא אבל קורע שלא לתפור לא הוה במשכן. לכאורה משמע מדבריו שהוא סובר כדעה ראשונה.

2. במשנה שבת ק"ה מובא:

הקורע בחמתו ועל מתו פטור והגמרא שואלת מברייתא שכתוב שהקורע בחמתו ועל מתו חייב. והגמרא מתרצת שהקורע בחמתו פטור לר"ש שסובר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור וחייב לרבי יהודה שסובר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב.[1]

המפרשים האחרונים (משנה ברורה ואגרות משה) לומדים מגמרא זו שקריעה נקראת מלאכה אפילו אם לא קרע על מנת לתפור. הם טוענים שאם קורע הייתה מלאכה רק כשקורע על מנת לתפור גם ר"י היה מודה שבקורע בחמתו פטור מפני שאין זה נקרא קורע.

ועל פי עיקרון זה יש שתי סוגיות לא מובנות:

3. גמרא בשבת מ"ח: ומכות ג:

הפותח בית הצואר בשבת חייב

ופירש רש"י שחייב משום מכה בפטיש,

ולפי דבריהם אינו מובן למה אינו חייב משום קורע .

4. משנה בביצה (לב:)

אין קורעין את הנייר ביום טוב

ומסבירה הגמרא שהטעם הוא משום שזה דומה לתיקון וצריך להבין למה אינו חייב משום קורע.

הסבר המשנה ברורה

המשנה ברורה תירץ שמהות מלאכת קורע היא קלקול כשהקלקול הזה נצרך לתיקון שיבוא אחריו. ובפותח בית הצואר ובקורע את הנייר אין שום קלקול, אלא יש תיקון מיידי, ולכן אין זה קורע כלל, ואין להקשות מקורע בחמתו, כי שם באמת יש קלקול בבגד, אלא שזה תיקון אצל האדם, ולכן לרבי יהודה חייב כי הוא סובר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב, ולרבי שמעון פטור כי הוא סובר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור.

האגרות משה(או"ח ח"א סימן קכ"ב ענף ז בסופו) חולק עליו וכותב וזה לשונו:

ואינו נכון כלל והוא בלא טעם ובלא מקור מגמרא, ואף שבמשכן היה מלאכת קורע בנפילת דרנא ביריעה שהיה קלקול על מנת לתקן יש ודאי למילף לחייב כשהקריעה עצמה עושה את התיקון מכל שכן, אלא טעם רש"י הוא כדכתב הריטב"א וכן סובר השו"ע והמ"א ולא קשה כלום מקורע בחמתו ועל מתו כדביארתי ואין לדחות דברי רבותינו הראשונים בחנם.

ולא זכיתי להבין התקפתו על המשנה ברורה:

הסברא של הביאור הלכה היא הבנה במהות מלאכת קורע שהיא בעצם קלקול. כשזה תיקון מיידי, אכן הרי זו אותה פעולה אבל במהותה זו מלאכה אחרת.

ומה שתמה שהוא לא הסביר כריטב"א והמ"א, הלוא הוא בעצמו חולק עליהם, אם כן איך הוא יכול לבוא בטענות על המשנה ברורה, וזה לשון האגרות משה בענף ו בפיסקה ד"ה ויש:

ויש ראיה גדולה (שאין איסור קורע כשאין תיקון בגוף הבגד) מהא דפותח בית הצואר שאמר רב יהודה אמר רב שחייב חטאת פירש רש"י דהוא משום מכה בפטיש, וכתב הב"י בסימן שי"ז שזה שאינו חייב משום קורע הוא משום דלא מיחייב משום קורע אלא בקורע על מנת לתפור, וכן כתב הריטב"א במכות דף ג הובא בכסף משנה פ"י ה"י עיין שם והוא תמוה כדהקשה העו"ש שרמז המ"א בס"ק י…מהא דחייב אף בקורע בחמתו לרבי יהודה דמחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה כמפורש בגמרא דף ק"ה והכא (בפותח בית הצואר) היא צריכה לגופה ויתחייב גם לר"ש מטעם קורע… ופלא על המ"א שלא חש לקושיה זו וכתב דלא כעו"ש בלא שום טעם…

ואחר כך כתב האגרות משה פירוש שלו ונראה מדבריו שגם הוא חולק על הבנת הב"י והריטב"א והמ"א, ונבאר פירושו להלן:

פירוש האגרות משה

כאמור האגרות משה חולק על הב"י וחושב שבאמת אין צורך שיקרע על מנת לתפור, אבל הוא מחדש

א) שהתיקון צריך להיות בגוף הדבר הנקרע. ולכן אם קורע מעטפת כדי להוציא האוכל שבתוכה אין זה קורע כלל.

ב) שצריך שהקריעה תהיה ניכרת בתיקון; זאת אומרת שאחרי התיקון יהיה אפשר לראות שהתיקון בא בזכות הקריעה.

לפי זה מובן שבפותח בית הצואר אינו חייב משום קורע שאין זה קריעה הניכרת משום שאפשר לעשות בית הצואר בלי לקרוע, וזה לשונו:

ולכן הנכון לעניות דעתי שצריך לומר דרוב בני אדם תופרין באופן שאין צורך לקרוע כדי לפתוח בית הצואר אלא שמתחילה הוא נעשה בבית הצואר פתוח כמו שעושים בזמננו רק שאירע שטעה ותפר באופן שהיה סתום והוצרך עתה לקרוע כדי לפתוח בית הצואר נמצא שאין פתיחת בית הצואר תיקון המוכרח לקריעה ואף שהוצרך לזה לא ניכר שהוא נעשה על ידי קריעה ואין להחשיב תיקון זה מתקן למלאכת הקריעה.

ולא זכיתי להבין דבריו משני טעמים:

1. למה אינו חייב משום קורע כשקורע את הנייר, הלוא שמה ניכר שיש לו את החתיכה בזכות קריעתו.

2. ברש"י שמסביר עניינו של קורע על מנת לתפור משמע שאין הקריעה ניכרת בתיקון וזה לשון רש"י שהבאנו למעלה:

על מנת לתפור. פעמים שהנקב עגול ואינו יכול לתופרו יפה אלא אם כן קורעו כדמפרש בגמרא אבל קורע שלא לתפור לא הווה במשכן.

משמע שקורע כדי לתפור יפה ולא יראו שהיה שם נקב, וממילא שאין הקריעה ניכרת בתיקון.

גם לא התברר לי כל צרכו למה שייך קריעה בקורע בחמתו לפי שיטתו הלוא אין התיקון בגוף הבגד וכל שכן שאין התיקון ניכר בבגד. הוא מסביר את זה במילים ספורות וזה לשונו:

ולא דמי לקורע על מתו ובחמתו שהרי הוא תיקון הקריעה ממש בעצם

ואולי כוונתו לומר שבקורע על חמתו עצם פעולת הקריעה היא תיקון כי פעולת הקריעה היא שמרגיעה אותו ולכן הרי זה כתיקון בגוף הבגד ובקורע על מתו מאחר שהוא צריך שהבגד יהיה קרוע זהו גם תיקון בגוף הבגד.

פירוש החיי אדם

מה שדחקו המשנה ברורה והאגרות משה בפירושם היה משום שפשוט להם מהגמרא דקורע בחמתו שקורע נקרא מלאכה גם אם קורע שלא על מנת לתפור אלא משום תיקון אחר, ולדעתם אם התיקון הוא בדבר עצמו הרי זו מלאכה הצריכה לגופה ואם התיקון שלא בחפץ עצמו הרי זו מלאכה שאינה צריכה לגופה. ולפי שיטתם זו קשה להבין למה בקורע את הנייר ובפותח בית הצואר אינו חייב משום קורע.

אולם הריטב"א והשולחן ערוך בב"י והמ"א כתבו שבאמת קורע אינה מלאכה אלא אם היא על מנת לתפור, ולפי שיטה זו פשוט שבקורע את הנייר ובפותח את בית הצואר אינו חייב משום קורע, אלא שצריך להבין למה קורע בחמתו נחשב מלאכה.

הכל מוסבר בחיי אדם וכדבריו מצאתי בריטב"א (שבת קה:) וזה לשון החיי אדם (כלל כט סימן א):

הקורע הוא מאבות מלאכות. ודוקא כשהוא לתקן, כגון שקורע על מי שחייב לקרוע עליו, דמתקן בקריעה זו שעושה מצוה. וכן הקורע בחמתו, שעושה נחת רוח ליצרו. כל זה לשיטת רמב"ם דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב. כן כתב הרמב"ם בפירושו ואזיל לשיטתו. אבל להפוסקים כרבי שמעון, פטור, דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה ואינו חייב בקורע אלא בקורע על מנת לתפור.

הוא מבין שמה שכתוב במשנה "הקורע על מנת לתפור" זה ללמדנו שכדי שהמלאכה תהיה צריכה לגופה צריך לקרוע על מנת לתפור דוקא. ואם אינו על מנת לתפור אלא לתיקון אחר אין זה מבטל שם המלאכה. אלא זה מלאכה שאינה צריכה לגופה וחייב לרבי יהודה ופטור לרבי שמעון. .[2]

החיי אדם זכה וכיון לדברי הריטב"א בפירושו במסכת שבת וזה לשון הריטב"א:

שאין קריעה מלאכה הצריכה לגופה אלא כשקורע על מנת לתפור

לשיטה זו צריך עוד להסביר למה בקורע את הנייר לצלות עליו אין בזה איסור קריעה מדרבנן. מה שנביא להלן בהסבר דברי הרמב"ם שייך גם לכאן.

שיטת הרמב"ם

הרמב"ם כתב שהקורע בית הצואר חייב משום קורע.

אולם גם הוא פסק כמו בגמרא ביצה (לב:) שהקורע את הנייר לצלות עליו אינו אסור אלא משום תיקון.

בעל האגרות משה אינו שואל את שאלה זו ולא זכיתי לרדת לסוף דעתו בעניין זה.

המשנה ברורה תירץ שדין קורע אינו אלא בדבר שצריכים את שני החלקים גם אחרי הקריעה.

החיי אדם והמשנה ברורה הביאו תירוץ אחר והוא שקריעה אינו שייך אלא בבד שהוא דבר שאורגים אותו ולא בנייר.

לפי מה שביארנו לעיל שעיקר מלאכת קורע זה דוקא קורע על מנת לתפור, מסתבר מאד שבנייר שלא שייך תפירה לא שייך גם כן קורע. אולם הם דחו תירוץ זה משום שראו בירושלמי שגם בעור שייך קורע. אמנם נראה לי אחרי העיון בדברי הרמב"ם שמשמע לכאורה כתירוץ זה. וזה לשון הרמב"ם (הלכות שבת פרק י' הלכה י'-י"א):

י.הקורע כדי לתפור שתי תפירות על מנת לתפור שתי תפירות חייב אבל הקורע להפסידה פטור מפני שהוא מקלקל הקורע בחמתו או על מת שהוא חייב לקרוע עליו חייב מפני שמיישב את דעתו בדבר זה וינוח יצרו והואיל וחמתו שוכבת בדבר זה הרי הוא כמתקן וחייב והפותח בית הצואר בשבת חייב:

י"א.המדבק ניירות או עורות בקולן של סופרים וכיוצא בו הרי זה תולדת תופר וחייב וכן המפרק ניירות דבוקין או עורות דבוקין ולא נתכוין לקלקל בלבד הרי זה תולדת קורע וחייב:

הרמב"ם אכן מדבר באיסור קריעה בין בבגד, בין בנייר ובעור. אלא שבבגד הרי זה אב מלאכה ובנייר ובעור הרי זה תולדה ועוד שבבגד המלאכות הן התפירה והקריעה ובנייר ועור התולדות הן ההדבקה וההפרדה.

כבר ביארתי בכמה מקומות שהאב והתולדה הן מלאכות שונות ולכל אחד הכללים שלהם. גם כאן האב מלאכה היא התפירה והקריעה וזה שייך דוקא בבד, ובניר ועור שלא שייך בהם תפירה וקריעה ישנם מלאכה אחרת שהיא דומה לאב. המהות של האבות מלאכות הן החיבור והפירוק. החיבור והפירוק שייכים בעור ובנייר אבל לא בצורה של תפירה וקריעה אלא בצורה של הדבקה והפרדה.

לכן יפה כתב הרמב"ם שפותח בית הצוואר חייב משום קורע, כי זה קריעה לתיקון הבגד שעשוי מבד ששייך בו תפירה וקריעה. אבל הקורע את הניר אינו שייך למלאכת קריעה, כי בנייר ה"קריעה" ששייך בו הוא ההפרדה, לכן הקורע את הנייר אינו חייב משום קורע אלא הדבר אסור משום מכה בפטיש.

פסק השולחן ערוך

השולחן ערוך פסק כמו רש"י שפותח בית הצואר חייב משום מכה בפטיש (סימן שיז, סעיף ג) ובב"י הסביר שאינו חייב משום קורע משום שאינו קורע על מנת לתפור.

הוא פסק שהקורע נייר לצלות עליו אסור מדרבנן משום שדומה לתיקון כלי.

הוא פסק כהרמב"ם שהמדבק ניירות והמפרקם חייבים משום תולדה דקורע.

הנשמת אדם תמה על השו"ע בפסק זה. נראה לו שהרמב"ם סותר את עצמו. כאן משמע שחיוב קורע שייך גם כשקורע לאיזה שהוא תיקון שהוא. ונשאר בצריך עיון.

אולם לפי דברינו בהסבר דברי הרמב"ם אין כאן קושיה, התנאי של קורע על מנת לתפור אינו אלא באב מלאכה קורע ולא בתולדה , הפרדת ניירות.

קריעת מעטפת נייר

לאור כל זה מעניין לראות מה יהיה דין קריעת מעטפת של נייר לקחת האוכל שבתוכו.

למשנה ברורה הרי זה אסור מדרבנן משום קורע.

· יש קורע בזה כי למ"ב יש קורע בנייר.

· מה שאינו קורע על מנת לתפור אינו מפריע לשיטתו.

· אולם אין בזה איסור דאורייתא כי אין תיקון בנייר עצמו.

לאיגרות משה הרי זה מותר מצד הדין מאחר שאין תיקון בגוף הנייר עצמו. אולם למעשה הוא מתיר את זה דוקא אם הקריעה היא לצורך שבת.

לפי דברינו, גם לשו"ע אין בזה איסור:

· אין איסור קורע כי אין דין קורע בנייר

· אין איסור מפרק(תולדה דקורע) משום שאינו מפרק אלא קורע

· אין איסור משום תיקון מנא בגלל שאין תיקון בנייר עצמו.

שאול דוד יהודה בוצ'קו

---

[1] סיכמתי את הגמרא כפירוש רש"י שמסביר שהתירוץ שהמשנה היא לשיטת רבי שמעון והברייתא לשיטת רבי יהודה מתרץ את שתי סתירות: מתו וחמתו

[2] גיליון הש"ס שואל הסתירה בין השיטה שאומרת שקורע זה דוקא כשקורע על מנת לתפור ובין המשנה של קורע בחמתו. אולם המעיין יראה שהגיליון הש"ס לא הקשה על הגמרא או על רש"י אלא על תוספות משום שתוספות(שבת עג: ד"ה וצריך) חולק על רש"י וסובר שגם לר"י הקורע שלא על מנת לתפור פטור ועל זה הקשה מקורע בחמתו אבל על רש"י לא הקשה כלוםבמאמר שכתבתי בעניין קורע ב"קול מהיכל" חלק ג' כתבתי שקושית הגיליון היא על הגמרא ולא על תוס''. אולם לפי שנתברר כאן אין זה נכון, והוא הקשה על תוספות דוקא. ועיין שם מה שהבאנו בשם הרב אונטרמן לתרץ קושיית הגליון.