בס"ד
הגדרת
קורע
במשנה
של ל"ט מלאכות
מובא ש"קורע
על מנת לתפור"
היא מלאכה.
התנא לא נקט
"קורע" סתם
כמו שהוא נקט
"הזורע"
ו"החורש" וכן
בכמעט כל
המלאכות.
יש
שתי דרכים
להסביר
הביטוי "על
מנת לתפור" :
· שקורע
אינה מלאכה
אלא אם כן הוא
קורע על מנת לתפור
דוקא, שהקריעה
היא שלב
בתפירת בגד
· כל
קורע שיש בו
תיקון היא
מלאכה וכוונת
"על מנת
לתפור" היא
"על מנת לתקן".
לפי
הפירוש
הראשון מובן
שכתוב במשנה
הביטוי על מנת
לתפור, כי
קורע הוא שונה
משאר מלאכות בזה
שתכלית
מסוימת
ומצומצמת
שייך להגדרת
המלאכה, ויוצא
מפירוש זה שמי
שקרע לתכלית אחרת
יהיה פטור
אפילו לר'
יהודה שסובר
מלאכה שאינה
צריכה לגופה
חייב. וכך
משמע מפורש
מהתוספות עג:
ד"ה וצריך
לעצים.
לפירוש
השני צריך
להסביר למה
מפורש במשנה
"על מנת
לתפור" כשכל
תכלית במשמע.
ונראה לי לומר
שמשום שעצם
מלאכת קורע
היא קלקול,
היה צורך לכתוב
במשנה "על מנת
לתפור" כדי
שנדע שמלאכת
קורע אינו
שונה משאר
מלאכות שאף על
פי שבעצם היא
קלקול אינו
חייב אלא אם
כן יש בה איזה
שהוא תיקון.
הסבר
הביאור הלכה
זה
שיטתו של
הביאור הלכה
(סימן ש"ם ד"ה
ולא) בהגדרת
מלאכת קורע
והוא מסכם שזו
שיטת כל
הראשונים,
(רש"י תוספות
ורמב"ם חוץ
מהריטב"א) והם
סוברים שכל
קריעה על מנת
לתקן יש לו
דין קריעה אלא
שאם התיקון
בגוף דבר
הנקרע זהו
מלאכה שצריכה
לגופה וחייב
אפילו לר'
שמעון ואם
התיקון הוא
מחוץ לדבר
הנקרע זהו
מלאכה שאינה
צריכה לגופה
וחייב רק לר'
יהודה.
הביאור
הלכה הוכיח
שיטתו מהגמרא קו:
שמפורש שקורע
על מתו או
בחמתו יש דין
של קורע אף
שאין זה קריעה
על מנת לתפור
כלל. הנה הגליון
הש"ס הקשה על
תוס' שמשמע
מהם שאין דין
קורע אלא על
מנת לתפור
מ"קורע בחמתו
ובאבלו" והניח
בצריך עיון
והביאור הלכה
מתרץ הקושיה
בהסבירו
שכוונת "על
מנת לתפור"
בתוס' הוא "על
מנת לתקן". ויש
לשאול: אם כן
מה חידשו לנו
התוס', הלא פשוט
הוא שאם אינו
קורע על מנת
לתקן שהוא
פטור לר'
יהודה כי ר'
יהודה מודה
שכל המקלקלים
פטורים?
קושית
גיליון הש"ס
היא על הגמרא
עצמה
הנה
הביאור הלכה
מודה
שהריטב"א
סובר שאין חייבים
בקורע אלא אם
קורע על מנת
לתפור
וכן פסק המ"א
בסימן שי"ז
וצריך לתרץ
לדבריהם
קושית גליון
הש"ס. כדי
להבין יותר
נביא כאן את
המקורות בש"ס
(הביאור הלכה
כבר הביא
רובם)
1. לשון
המשנה "קורע
על מנת לתפור"
(שבת עג.)
2. על
המשנה הנ"ל
הגמרא שואלת
קריעה במשכן
מי הוה ? והיא
מתרצת רבה
ורבי זירא
דאמרי
תרווייהו שכן
יריעה שנפל בה
דרנא קורעין
בה ותופרין אותה
(שבת עה.)
3. על משנה
בפרק האורג
"הקורע על מנת
לתפור שתי
תפירות"
הגמרא שואלת
"היכי משכחת
ליה" והיא
מתרצת "דעביד
כי כיסתא"
ורש"י מפרש וז"ל
דעבדה הבגד כי
כיסתא הולכת
ומתקפלת שאין
הבגד שוה ובולט
בבגד כמין כיס
וצריך לקרוע
הבגד למטה
ומולל לפניו
והתפירה
מתיישבת עכ"ל.
4. אמר
רב יהודה אמר
רב הפותח בית
הצואר בשבת
חייב חטאת
ומסביר רש"י
וחייב משום
מכה בפטיש.
5. במשנה
בביצה מובא
שאסור לקרוע
הנייר והגמרא מסבירה
שאסור דרבנן
משום שזה דומה
לתיקון כלי.
הנה
מסוגיות אלה
משמע שאין
קורע אלא על
מנת לתפור
ולכן נתנו
דוגמאות של
קורע הן
מהמשכן והן מהחיים
כשהן על מנת
לתפור דוקא
ולפי זה מובן
שלרש"י הפותח
בית הצואר
אינו חייב
משום קורע וכן
מובן שבגמרא
ביצה לא
הזכירו איסור
קריעה לגבי
קורע הניר.
לכן
קושית הגליון
הש"ס היא לא רק
קושיה על התוספות
אבל על הגמרא
עצמה.
הנה
הביאור הלכה
לפי שיטתו
הסביר שהפותח
בית הצואר
והקורע את
הניר אין בהם
משום קורע
משום שהתיקון
הוא מידי בתוך
דבר הנקרע ואם
כן אין כאן
קריעה כלל,
מפני שקריעה
משמעותו
קלקול אלא שהוא
קורע עבור
איזה שהוא
תיקון.
פירוש
זה שהוא מאד
מסתבר אינו
מתרץ שתי
הגמרות
האחרות שמשמע
מהם שאין
קריעה אלא על
מנת לתפור.
פירוש
הרב אונטרמן
ראיתי
בספר שבט
מיהודה תירוץ
שמסביר את כל
הגמרות. הוא
טוען - דלא
כהביאור הלכה
- שאין קריעה אלא
על מנת לתפור
וכמו שפסק
המ"א סימן
שי"ז ס"ק י
ובזה מובנות
כל הסוגיות שהבאנו
לעיל אלא
שקורע בחמתו
שונה, שהקורע
בחמתו אין
חשיבות
בתוצאה אלא
בפעולה עצמה.
ושני מיני
קריעה יש,
קריעה עבור
תוצאה ואז
אינו חייב אלא
אם כן קורע על
מנת לתפור
וקורע שעצם
הפעולה חשובה
ואז יש לזה
דין קריעה בלי
להתחשב לתכלית.
ולפי
זה קורע בחמתו
למירמי אימתא
על אינשא ביתיה
הרי זה קורע
משום שעצם
פעולת הקריעה
חשובה וכן
הקורע על מתו,
עצם הקריעה
חשובה בגלל שפעולה
זו היא מצוה
ועיין שם
בספרו שמביא
ראיה גדולה
מהסוגיה
לחידוש זה.
אנו
מוצאים סברא
דומה ברש"י
(ביצה כז: ד"ה
חלה טמאה)
שאומר ששרפת
קודשים היא
מלאכה בשבת
לפי שהמצוה
מחשיבה
הפעולה.
הסבר
התוס' ד"ה הא
ע"פ הרב
אונטרמן
אלא
שלכאורה יש
להקשות
לסברתו ממה
שכתבו תוספות
בשבת קה: ד"ה
הא וז"ל אבל
גבי קריעת אבל
הוי תיקון
הבגד על ידי
קריעה שיוכל
ללובשו כל שעה
עכ"ל משמע
שחשיבות
קריעת האבל
כדי שיוכל ללבוש
הבגד ולא עצם
הפעולה.
הנה
תוספות זה הוא
קשה להבין.
בתחילת
דבריו הוא
אומר שהקורע
על מת דידיה
זהו מלאכה
שצריכה לגופה
משום שקריעה
זו היא מצוה.
ולפי זה הוא
אומר שאין
מחלוקת בין
ר"ש ור"י בקורע
על מת, שניהם
מסכימים שאם
זה מתו שהוא
חייב ושאם זה
מת אחר שהוא
פטור משום
מקלקל.
ואז
תוס' שואל
שמהגמרא להלן
- שקורא למילה
מקלקל - אנו רואים
שלר' שמעון זה
שהפעולה היא
צורך מצוה לא
נותן לה מעמד
של תיקון.
ואז
הוא מתרץ
שהתיקון הוא
בזה שבגלל
הקריעה האבל
יוכל ללבוש
הבגד.
אם
כן בתחילת
דבריו משמע
שהמצוה זה
שמחשיב המלאכה
ובסוף דבריו
שזה שאפשר
ללבוש הבגד
זהו שמחשיב
המלאכה.
התוס'
קו ד"ה בחובל
נותן לנו
המפתח להבין
שיטתו שכותב
וז"ל ור' אבהו
אף דלא חשיב
צורך מצוה תיקון
מ"מ צריכה
לגופה חשיב.
לפי
זה דברי
התוספות כאן
פשוטים. בגלל
המצוה, הקריעה
על מתו נחשבת
צריכה לגופה
אבל עדיין זה
לא מספיק
לחייב,בגלל
שסוף סוף
בקריעה זו הוא
מקלקל הבגד.
ועל זה מתרץ
תוס שיש תיקון
בבגד בזה
שיוכל ללובשו
בימי אבלו.
והסברא
בזה לפי
תוספות הוא
שצריכה לגופה
תלוי בכוונת
האדם ואילו
מקלקל
במציאות וגם
דבר זה מפורש
בתוס' ד"ה
בחובל וז"ל
דאפילו
במקלקל גמורר
משכחת לה
דהויא צריכה
לגופה כגון
חובל ומבעיר
באיסורי הנאה שסובר
שיכול ליתן
לכלבו ולבשל
בו קדרה.
לפי
זה דברי תוס
אלו הם הוכחה
להסבר הרב
אונטרמן
שכשיש חשיבות
לעצם המצוה
הפעולה נחשבת
צריכה לגופה.[1]
שאול
דוד בוצ'קו
[1]
עוד קצת משמע
שלפי תוספות
אין מקלקל אלא
על מנת לתפור
ממה שכתב בסוף
ד"ה חוץ וז"ל
וקורע
ע"מ לתפור
דמיחייב
לכו"ע אע"ג
שבשעת הקלקול
אינו בא
התיקון היינו
משום שהקלקול
גורם תיקון
יותר טוב
לבסוף ותיקון
גמור הוא שהרי
אינו יכול
לעשות התיקון
אלא ע"י
הקלקול" אלא
שלעומת זה
הלשון שבתוס'
ד"ה ר' שמעון
(שבת צד.)משמע
כביאור הלכה
וז"ל וכן קורע
על מתו או
שובר כלים
למירמי אימתא
על אינשי
דביתיה אין
צריכין לגופה
דבמשכן היתה
הקריעה לצורך
דבר הנקרע
עכ"ל, ולא כתב
שבמשכן היתה
הקריעה לצורך
תפירה אלא
שבין כה דברי
תוס' אלו
סותרים מה
שכתב בסוגין
שמחשיב קורע
על מתו מלאכה
שצריכה לגופה.