בדין מפיס מורסא וחולה שאין בו סכנה

הרב שאול דוד בוצ'קו

בשבת קז: המפיס מורסא בשבת אם לעשות לו פה חייב ואם להוציא ממנה ליחה פטור. מאן תנא? אמר ר' יהודה אמר רב, ר' שמעון היא דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה.

בעמוד הקודם, הגמרא מסבירה בשם שמואל, שמפיס מורסא בשבת להוציא ממנה ליחה פטור ומותר, שמשום צער לא גזרו רבנן.

תוספות הבינו שאין סתירה בין שתי הסוגיות ושהן משלימות זו את זו, רב גילה שהמפיס מורסא להוציא ממנה ליחה הרי זה מלאכה שאינה צריכה לגופה, ואילו שמואל מוסיף שזה פטור ומותר משום הצער.

אלא שתוס (שבת ג. ד"ה הצד נחש) שאלו שהלא שמואל פסק שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב, ותירצו ששמואל אמר דינו למי שסובר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה, ולו לא סבירא ליה.

אבל אי אפשר להסביר כן הרמב"ם שפסק מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב וגם פסק שמותר להפיס מורסא להוציא ממנה ליחה. (פ' י הל' יז)

ולכן הסביר הרב המגיד (מגיד משנה על הרמב"ם שם) שסוגיות חלוקות הן, לרב הרי זו מלאכה שאינה צריכה לגופה ופטור ואסור הוא ואין לנו להתירו משום צער שאין להתיר איסור דרבנן משום צער, ואף שהמגיד משנה (על הרמב"ם פ' ב הל' י) הסביר שלשיטת הרמב"ם מותר לעבור על איסור דרבנן לחולה שאין בו סכנה, צריך לומר שהצער של המורסא אינו כי אם מיחוש בעלמא שאין להתיר בו איסור דרבנן. אולם לשיטת הב"י שהסביר שהרמב"ם אוסר לעבור על איסור דרבנן ע"י ישראל בחולה שאין בו סכנה, (עיין כסף משנה שם) הדבר מובן שלרב אין להתיר מפיס מורסא.

כל זה לרב, ואין זה להלכה לרמב"ם שפסק מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב, אבל לשמואל אין מלאכה במפיס מורסא להוציא ממנה ליחה והדבר מותר שאין זה מלאכה כלל. עין שם בדברי הרב המגיד.

הנה המשנה ברורה (סימן שכח ס"ק צ) הביא שני הטעמים - של תוס' ושל הרב המגיד - בהסבירו הדין של מפיס מורסא, והוא כותב שלמאן דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה הרי זה מותר משום צער ולמאן דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה הרי זה מותר משום שאין במפיס מורסא מלאכה. אלא שקשה לומר כן כי המחבר פסק להלכה שאין לחלל שבת באיסור דרבנן לחולה שאין בו סכנה (או"ח שכח, יז) וכל שכן לצער של מפיס מורסא לכן צריך לומר שכל ההיתר של המפיס מורסא תלוי בזה שאנו אומרים שאין מלאכה בהמפיס מורסא. ועיין שם בבית יוסף (על הטור שכח) שלא הביא כלל דברי התוס'.

רש"י סובר כהמגיד משנה

נראה לי שגם רש"י סובר כהמגיד משנה שבדף קז עמוד א בדין של שמואל כתב וז"ל ואם להוציא ליחה של עכשיו ואינו חושש אם תחזור ותסתום מיד פטור ומותר דאין כאן תיקון ורבנן נמי לא גזור בה שבות משום צערא עכ"ל ואילו בעמוד ב בדין של רב כתב וז"ל להוציא ממנה ליחה מלאכה שאינה צריכה לגופה היא שהפתח היא המלאכה וזה אין צריך להיות כאן פתח מעכשיו.

הנה רש"י שינה לשונו, בדברי שמואל הסביר שאין כאן תיקון, זאת אומרת אין כאן מלאכה, ומה שהיה אפשר לאסור משום שזה קצת דומה למלאכה על זה מסביר רש"י שלא חידשו איסור היות ויש כאן צער. אבל כשרש"י מפרש דברי רב, הוא אומר שיש כאן מלאכה, שבמציאות נעשה פתח, אלא שהוא לא צריך לו וזה ממש ההגדרה של מלאכה שאינה צריכה לגופה, ולכן לדברי רב המפיס מורסא להוציא ליחה פטור ואסור כי אין להתיר מלאכה שאינה צריכה לגופה עבור הצער וכמסקנת השו"ע.

שיטת התוספות

הנה שיטת התוספות שאין מחלוקת בין שתי השמועות. יוצא לפי התוספות שיש להתיר מלאכה דרבנן ע"י ישראל עבור חולה שאין בו סכנה. וכן מבואר בתוספות (כתובות ה: ד"ה לדם בתרא) שההיתר של מפיס מורסא הוא לא מיוחד למורסא אלא הוא היתר כללי, כי הוא מבדיל שמה בין צער ומצוה ואומר שעבור מצוה אין להתיר איסור דרבנן מה שאין כן עבור צער שיש להתיר. וז"ל אף על גב דהויא מלאכה שאינה צריכה לגופה דשריא במקום צערא גבי מורסא הכא גבי מצוה אסור עכ"ל.

אלא שצריך לדעת מה יאמרו תוספות על הגמרא בביצה כב. שממנה הביא הר”ן (שבת פרק שמנה שרצים על הרי"ף דף לט:)ראיה שאין להתיר איסור דרבנן ע"י ישראל עבור חולה שאין בו סכנה וז"ל וראיה לדבר מדאמרינן בפרק "יום טוב שחל" אמימר שרא למיכחל עינא מנכרי בשבת א"ל רב אשי מאי דעתיך דאמר רב עולא בריה דרב עילאי כל צרכי חולה עושין ע"י נכרי ה"מ היכא דלא קא מסייע בהדיה ומר הא קא מסייע בהדיה דקא עמיץ ופתח ומשני מסייע אין בו ממש והרי איסורו של כוחל אינו אלא מדרבנן ואפילו הכי לא שריא אלא ע"י נכרי היכא דליכא אפילו סכנת אבר אלמא דחולה שאין בו סכנת אבר אין צרכיו נעשין אלא ע"י נכרי אבל לא ע"י ישרא כלל עכ"ל

המגיד משנה הביא גם האיסור לכחול עיניים בשבת ע"י ישראל ותירץ שאסרו משום דלא הוה כחולי של כל הגוף[1]. ונראה שגם תוס' יסבירו הסוגיה דביצה ששם מדובר במיחוש בעלמא ולא במחלה ממש וכן משמע מפירוש רש"י שם, כי לפני כן בסוגיה שאלו "בעא מיניה רב אשי מאמימר מהו לכחול את העין ביום טוב היכא דאיכא סכנה ... לא מיבעיא לי דאפילו בשבת שרי כי קמבעיא לי סוף אוכלא ופצוחי עינא מאי אמר ליה אסור" ורש"י פירש וז"ל שקרוב להתרפאות ואינו כוחל אלא להגיה מאורו עכ"ל, מבואר מדברי רש"י שלא מדובר בחולה ממש וזה הסיבה שלא התירו איסור דרבנן ע"י ישראל.

כעין זה הסביר הביאור הלכה בשאלה דומה (סימן שכח, ד"ה וכן אם נפל למשכב) הוא הביא מחלוקת הראשונים אם האיסור - לאוסרים - לעבור על איסור דרבנן כולל גם האיסור לקחת תרופות שגם הוא איסור דרבנן גזרה משום שחיקת סממנים. והוא מקשה על המתירים מהגמרא שבת קט. שאוסר לצמות מכה ע"י חמרא או חלא כשאין סכנה ומתרץ וז"ל דשם לא הוה כאיב ליה טובא עד שיצטער מזה כל גופו ולכן אי לאו דהיה על אבר זה גופא חשש סכנה היה אסור עכ"ל.

הנה המחבר פסק להלכה שאין לחלל שבת באיסור דרבנן עבור חולה שאין בו סכנה. ולפי מה שראינו, הרמב"ם לפי הבנת הרב המגיד הוא לא היחיד שסובר שמותר לעבור על איסור דרבנן בידים עבור חולה שאין בו סכנה כי כן הוא דעת רבותינו בעלי התוספות וכך פסק הרמ"א בדרכי משה והוא מביא שמסתבר כשיטת הרב המגיד בדברי הרמב"ם ושכן דעת הרשב"א להקל והוא מסיק וז"ל ולכן נראה לי דנקטינן לקולא מאחר דספיקא דרבנן הוא כל שכן שנראה שרבו המתירין... עכ"ל.

שאול דוד בוצ'קו

---

[1] וזה לפי הבנת הפרישה (סימן שכח על אתר) בדברי הרב המגיד אבל לפי הבנת הב"י בדברי הרב המגיד מדובר שם בסכנת אבר ולפי דעה זו יש להחמיר יותר הסכת אבר מבחולה שאין בו סכנה