בס"ד

בירורי שיטות בעיניני מוקצה

א. הקדמה

· טעם איסור מוקצה לרמב"ם ולראב"ד

· סוגי מוקצה

· מסגרת המאמר

ב. כלי שרוב מלאכתו לאיסור

· כלי שמלאכתו לאיסור ולהיתר ב"אופן שוה"

· מחלוקת הפמ"ג והחיי אדם בכלי שרוב מלאכתו לאיסור

· שיטת רש"י

· שיטת תוספות

· סברת האומרים שקדירה היא כלי שמלאכתו לאיסור

· שיטת הרשב"א

· שיטת בעל המאור

· שיטת המאירי

· הסבר מחלוקת הרא"ש ובעל המאור

· שיטת הרמב"ם

· שיטת הב"י

· סיכום

ג. כלי חשמל

· ספק בהגדרת מוקצה מחמת חסרון כיס

· שיטת בעל שלמי יהודה

· שיטת האגרות משה

· המחלוקת למעשה

· שיטת רש"י

· שיטת תוספות

· הסבר שיטת רש"י ותוספות

· שיטת המאירי

· שיטת הרמב"ם

· דין מנורה וחידוש החזון איש

· פירווש שיטת החזון איש

· בדין סוללה וכלים שאין להם שימוש

· כלי חשמל כשאינו פועל

ד. מוקצה מחמת חסרון כיס בדבר שמלאכתו להיתר

· שעון קיר

· כלים יקרים וכלים העומדים לסחורה

· בחידוש החזון איש בשעון קיר

א. הקדמה

טעם איסור מוקצה לרמב"ם ולראב"ד

מוקצה בשבת וביום טוב הוא האיסור לטלטל חפצים מסויימים. איסור זה הוא איסור דרבנן. (רמב"ם הלכות שבת פרק כד הלכה יב)

הרמב"ם הסביר שסיבת האיסור הוא כדי שלא יהיה טלטול השבת כטלטול בימי חול וכך ניכרת השבת משאר הימים(כד,יב). וכן כדי שלא יבואו לעשות מלאכות אסורות.(כד,יג)

הראב"ד משיג על הרמב"ם ומסביר שאיסור מוקצה הוא גזירה שלא יבואו להוציא דברים מרשות לרשות. הוא מביא ראיה שכך משמע בגמרא.(שבת קכד:)

הנה לפירוש הראב"ד יש לשאול

· למה איסור מוקצה הוא דוקא בחפצים שבדרך כלל אין אדם משתמש בהם בשבת. לדוגמא, אוכלים ומשקים אינם מוקצים ואילו אבנים הם מוקצים. וחשש הוצאה הלוא הוא יותר גדול בדבר שרגילים להשתמש בו בשבת ?

· למה איסור מוקצה נשאר בתוקפו גם במקום שיש בו עירוב אף על פי שאין בו חשש הוצאה?

אבל אחרי העיון, נראה להסביר שבאמת דברי הראב"ד ודברי הרמב"ם קרובים זה לזה, כי הנה לפי טעם הרמב"ם, טעם איסור מוקצה הוא משום שיום שבת מיוחד לעבודת השם ולתענוגי אכילה ושתיה. וכמו שנאסרו המלאכות כדי שאדם יהיה פנוי באותו יום מכל עסקיו ושאוכלו ושתיתו יהיו כבר מוכנים ולא יצטרך להתעסק בהם, כמו כן אסרו חכמים לטלטל מוקצה (לשון הרמב"ם : "שלא יהיה טלטול בשבת כטלטול ביום חול כדי שלא יהיה כיום חול בעיניו") ובכך יש לו פנאי להתפלל, ללמוד ולהתענג בתענוגי שבת.

אותו רעיון מצוי באיסור הוצאה. מותר לטלטל ברשות היחיד ואסור לטלטל ברשות הרבים כי שבת הוא היום של רשות היחיד, שאדם מתיחד לחיי משפחה - רשות היחיד - ומתיחד עם בוראו - רשות היחיד תופסת עד הרקיע -. ולכן - הסביר הראב"ד - חכמים אסרו מוקצה כדי שלא יעבור על איסור הוצאה, היינו - במילים אחרות - כדי שבטלטול חפצים לא יהפוך יום שבת ליום חול. ולכן גזירה זו שייכת דוקא בדברים שאין בהם צורך בשבת וחכמים לא ביטלוה כשתיקנו עירוב.

ואם נכונים דברינו בהסבר "שמא יוציאנו", אפשר בדרך זו להסביר מה שחכמים ביטלו מצוות שופר ומצוות לולב בשבת "שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים", החשש היה שקיום מצוות אלו בשבת יפגמו בצביון השבת.

סוגי מוקצה

הנה יש שני סוגי מוקצה עיקריים :

· מוקצה מחמת גופו

· מוקצה מדעת

· מוקצה מחמת גופו הוא חפץ שאינו לא כלי ולא אוכלים ומשקים, חפץ שאינו עומד לשימושו של אדם, כמו עצים ואבנים.

· מוקצה מדעת שייך בכלים שעומדים לשימושו של אדם, אבל האדם מקצה דעתו מהם בשבת,

à או משום שמלאכתם לאיסור,

à או משום שהשימוש בהם עלול לקלקלם,

à או משום שבכניסת השבת היה אסור להשתמש בהם.

כלי שעיקר תשמישו למלאכה אסורה נקרא כלי שמלאכתו לאיסור

כלי שעלול להתקלקל נקרא מוקצה מחמת חסרון כיס

כלי שבכניסת השבת היה אסור להשתמש בו נחלק לשנים

- כלי שהיה מונח עליו מוקצה בכניסת השבת וזה נקרא בסיס לדבר אסור. (בכניסת השבת היה אי אפשר להשתמש באותו בסיס, כי בטלטולו היה מטלטל גם המוקצה ואסור לעשות כן מדרבנן)

- דבר שהיה כרוך במלאכה כדי לקבל אותו כמו פירות מחוברים שנקצרו בשבת ע"י גוי, ובכניסת השבת היו מחוברים, וזה נקרא מוקצה מחמת איסור.

סוגי טלטול

וצריך עוד להקדים שאפשר לטלטל דבר

· מ"חמה לצל", זאת אומרת לטלטל החפץ לטובת החפץ, כדי שלא ייגנב או לא יתקלקל

· "לצורך גופו או מקומו", זאת אומרת שמטלטלים אותו כדי להשתמש בחפץ (למלאכה מותרת בשבת כמובן) או כדי להשתמש במקום שבו מונח החפץ.

כל הכלים שהם מוקצים אסור לטלטלם בין "לצורך גופו ולצורך מקומו" ובין "מחמה לצל", חוץ מכלי שמלאכתו לאיסור שמותר לטלטלו "לצורך גופו ולצורך מקומו" ורק אסור לטלטלו מ"חמה לצל".

מסגרת המאמר

במסגרת מאמר זה נעסוק בסוגים מיוחדים של כלים שבהם נחלקו הפוסקים והם

- קדירה, ובזה נידון בכלי שרוב מלאכתו לאיסור ומיעוט מלאכתו להיתר

- בכל מיני כלי חשמל ובזה נבאר ההגדרה של מוקצה מחמת חסרון כיס

- בכלים שקובעים להם מקום משום חשיבותם כמו תמונה בעל ערך ושעון קיר, וזה גם קשור להגדרת מוקצה מחמת חסרון כיס.

כדי להסביר כל זה, נזכיר שישה סוגים של כלים.

1. כלי שמלאכתו לאיסור, אבל משתמשים בו לפרקים לדבר היתר, כמו קדירה שעיקר שימושו לבישול אבל משתמשים בו לפרקים לאכסן בה מים או אוכלים.

2. כלי שמלאכתו לאיסור שעיקר תשמישו לאיסור אלא שבשעת הצורך אפשר להשתמש בו לדבר היתר אלא שאינו עשוי כלל לכך כמו קורנס של נפחים שהוא כלי אומנות ממש אבל כשאין לאדם מפצע אגוזים הוא יכול להשתמש בקורנס הזה אף שאינו ראוי לכך (הוא גדול מדי).

3. כלי שמלאכתו לאיסור שעיקר תשמישו לאיסור, ובנוסף הבעלים חסים עליו מפאת חשיבותו כמו שואב אבק.

4. כלי שמלאכתו לאיסור ששימושו לדבר היתר עלול לקלקלו, כמו סכין של שחיטה שהשימוש בו עלול לפוסלו.

5. דבר שמלאכתו להיתר ששימושו עלול לקלקלו, כמו תמונה בעלת ערך.

6. כלי שמלאכתו לאיסור שאי אפשר בשום אופן להשתמש לדבר היתר.

בסוג הראשון נחלקו הפמ"ג והחיי אדם וכן נחלקו בזה הראשונים כמו שנבאר.

הסוג השני הוא כלי שמלאכתו לאיסור לכל הדיעות.

בסוג השלישי נחלקו בו ראשונים, ביניהם רש"י והמאירי וגם גאוני זמננו כמו שנבאר.

הסוג הרביעי הוא מוקצה מחמת חסרון כיס לכל הדיעות.

בסוג החמישי נחלקו האחרונים כמו שנבאר.

בסוג השישי נחלקו בו התוספות ובעל המאור עם הרשב"א

ב. כלי שרוב מלאכתו לאיסור

הנה נפסק בשו"ע (ריש סימן ש"ח) שכלי שמלאכתו לאיסור אסור לטלטלו בשבת "מחמה לצל", אבל מותר לטלטלו "לצורך גופו ומקומו" ואילו כלי שמלאכתו להיתר מותר לטלטלו אפילו "מחמה לצל". מה דינו של כלי שמשתמשים בו גם להיתר וגם לאיסור, או שרוב תשמישו לאיסור ומיעוטו להיתר ?

כלי שמלאכתו לאיסור ולהיתר ב"אופן שוה"

המ"ב (סימן ש"ח, ס"ק כ) פסק שבתשמישו לאיסור ולהיתר, הוא נקרא כלי שמלאכתו להיתר. מקור דבריו הם דברי המגן אברהם שכתב על דברי המחבר שמותר לטלטל כלי שמלאכתו להיתר וז"ל "וה"ה כשמלאכתו לאיסור ולהיתר" (סימן ש"ח ס"ק ט). הוא לא הביא ראיה לדבריו. ולכאורה זהו סברה פשוטה משום שאין אדם מסיח דעתו מכלי שעומד לשימוש.

מחלוקת הפמ"ג והחיי אדם בכלי שרוב מלאכתו לאיסור

ואילו ברוב תשמישו לאיסור המ"ב פסק שדינו ככלי שמלאכתו לאיסור. לכן פסק שקדירה שרוב תשמישה למלאכת בישול ומיעוט תשמישה לאכסן אוכל בתוכה הרי היא כלי שמלאכתו לאיסור.[1]

מסתימת לשון המ"א שלא פירש שמלאכתו לאיסור ולהיתר "באופן שוה" אפשר לומר שגם ברובו לאיסור, מלאכתו להיתר נקרא. כי כן הסברה נותנת, ברגע שדרך להשתמש בכלי גם להיתר, למה יסיח דעתו ממנו ? וכן פסק החיי אדם בכלל סו סימן ג שקדירה יש לה דין של כלי שמלאכתו להיתר.[2]

אולם המ"ב פסק כדברי הפמ"ג שכתב שברוב מלאכתו לאיסור הרי הוא כלי שמלאכתו לאיסור כדין "כל הכלים הולכים אחרי רוב תשמישם".[3] והוא הביא ראיה לדבריו מחידושי הרשב"א.

נשתדל להסביר מחלקותם ולהראות שכבר נחלקו בזה הראשונים.

שיטת רש"י

רש"י סובר שדבר שהוא ראוי למלאכת היתר אף שאין זה תשמישו הרגיל הרי הוא כלי שמלאכתו להיתר ומותר לטלטלו אפילו מחמה לצל, רק דבר שאינו ראוי למלאכת היתר נקרא מלאכתו לאיסור. ואלה ראיותי :

· הגמרא (שבת לה:) אומרת שלרבי יהודה שופר מיטלטל וחצוצרות אינו מיטלטל ולרבי שמעון - שהלכה כמותו - שניהם מיטלטלים. רש"י מסביר ההבדל בין שופר וחצוצרות "(שופר)לפי שכפוף ראשו וראוי לשאוב בו מים לשתות לתינוק, חצוצרות פשוטה אינו ראוי אלא לתקוע והוא דבר שמלאכתו לאיסור". מדבריו אתה לומד שדוקא חצוצרות מלאכתה לאיסור משום שאינה ראויה למלאכת היתר ואילו שופר הוא כלי שמלאכו להיתר מאחר שהוא ראוי למלאכת היתר אף שאינו עשוי לכך.

· והניף ידו שנית בדף קיג., על כלי קיואי (כלי אורגים) "מותר לטלטלן לשני הקנים לתשמיש אחר ואשמועינן דאין גרדי מקפיד עליהם ולא הוה מלאכתו לאיסור", משמע שאף שכלי אורגים הוא כלי שתשמישו הרגיל הוא מלאכת אריגה שאסורה בשבת, אין הכלי קיואי נקרא מלאכתו לאיסור משום שאפשר במציאות להשתמש בו להיתר ואין הבעלים מקפידים על כך.

· ובהמשך, הגמרא שואלת מה הדין של כובד העליון וכובד התחתון ומסביר רש"י "מי אמרינן איידי דיקירי (בגלל שהם כבדים) לא חזו סתמייהו לתשמיש אחרינא והוה ליה דבר שמלאכתו לאיסור" מכאן שדוקא מה שאינו ראוי לתשמיש אחר הרי הוא כלי שמלאכתו לאיסור.

הנה במשנה בשבת ריש פרק כל הכלים יש רשימה של כלים שמלאכתם לאיסור ומסבירה המשנה שמותר לטלטלם לצורך גופם כמו קורנס של נפחים שמותר לטלטלו לפצע אגוזים. לשיטת רש"י צריך לומר שקורנס של נפחים אינו ראוי לפצע אגוזים, אלא כשאין לאדם כלי ראוי, הוא משתמש בו, כמו שמשתמשים בחצוצרות שאינו ראוי אלא לתקוע לצורך גופו כגון להשאיר דלת פתוחה. וכך צריך להסביר לפי רש"י בכל הדוגמאות שבמשנה וזה גם משמע מלשונו בגמרא על קורנס של נפחים "דעיקרו למלאכת איסור".[4]

אם כן לפי רש"י, קדירה, נקראת מלאכתו להיתר כי היא ראויה לקבל אוכלים כמו כל כלי קיבול אחר. רש"י מיקל יותר מהחיי אדם, כי החיי אדם החשיב כלי מלאכתו להיתר דוקא אם בפועל מיעוט תשמישו להיתר, ורש"י הסביר שדי שהכלי יהיה ראוי למלאכת היתר כדי שיקרא מלאכתו להיתר.

שיטת התוספות

תוספות חולקים על רש"י וסוברים שגם כלי שראוי למלאכת היתר אלא שעיקר תשמישו הוא מלאכה אסורה, נקרא כלי שמלאכתו לאיסור. לכן הם סוברים ששופר הוא כלי שמלאכתו לאיסור אף שראוי הוא לשאוב בו מים וכן כלי קיואי הוא כלי שמלאכתו לאיסור לדעתם. (תוס שבת לה: ד"ה והתניא), אבל תוספות מחמירים עוד יותר וסוברים שגם כלי שרוב תשמישו לאיסור ומיעוט תשמישו להיתר דינו ככלי שמלאכתו לאיסור ודלא כחיי אדם וכמו שנבאר.

הנה תוספות מבדילים בין ארבעה סוגים של כלי שמלאכתו לאיסור והם מן החמור אל הקל:

1. חצוצרות

2. שופר

3. קורנס של נפחים

4. כלי קיואי

1. חצוצרות הוא כלי שמלאכתו לאיסור ואינו ראוי למלאכת היתר "אלא מעט"(לשון התוס שבת לו. ד"ה הא). לרבי יהודה אסור לטלטלו לצורך גופו ומקומו ולרבי שמעון מותר.

2. שופר הוא כלי שמלאכתו לאיסור וראוי הוא למלאכת היתר "לגמע מים לתינוק"אבל "אינו רגיל לעשות כן בחול" (לשון התוס שבת לו. ד"ה הא ר' נחמיה). בזה רבי יהודה מודה שמותר לטלטלו לצורך גופו ומקומו.

3. קורנס של נפחים מיוחד למלאכת איסור אבל רגילים להשתמש בו לדבר היתר בחול אלא שמלאכה זו "מלאכה גרועה היא", האמורא רב יהודה החמיר בו לאסור לטלטלו לצורך גופו (תוס' שם ותוס קכב: ד"ה רחת) ואין הלכה כמותו בזה והרי הוא ככל כלי שמלאכתו לאיסור.

4. כלי קיואי מיוחד למלאכת איסור ורגילים להשתמש בו לפרקים בחול למלאכה חשובה, בזה גם רב יהודה מודה שמותר לטלטלו לצורך גופו ומקומו. (תוס' שבת קכב: ד"ה רחת) והרי הוא לכולי עלמא "כלי שמלאכתו לאיסור".

הקדירה דומה לכלי קיואי. לכן, לשיטת התוספות, יש לה דין של כלי שמלאכתו לאיסור ואסור לטלטלה אלא לצורך גופו ומקומו כמסקנת הפרי מגדים.

סברת האומרים שקדירה היא כלי שמלאכתו לאיסור

ולכאורה קשה להבין שיטה זו כמו שאמרנו למעלה. יסוד דין מוקצה הוא בזה שהבעלים מקצים מדעתם הכלי בגלל שאינו ראוי. לכן לר' שמעון אין דין מוקצה בדבר הראוי לשימוש "לא מקצי איניש אדעתיה מידי דחזי ליה" (לשון רש"י ביצה ב. ד"ה לית להו מוקצה). ולכן מסתבר שכלי שמשתמשים בו גם להיתר - אפילו אם זה רק מיעוט - אינו מוקצה.