כניסה
למצב פיקוח
נפש בשבת
הרב
משה פינצ'וק
גרסינן
שבת יט.
"ת"ר
אין מפליגין
בספינה פחות
מג' ימים קודם
לשבת במה
דברים אמורים
לדבר הרשות
אבל לדבר מצוה
שפיר דמי
ופוסק עמו על
מנת לשבות
ואינו שובת
דברי רבי
רשב"ג אומר
אינו צריך
ומצור לצידן אפילו
בע"ש מותר ת"ר
אין צרין על
עיירות של
נכרים פחות
מג' ימים קודם
לשבת ואם
התחילו אין
מפסיקין וכן
היה שמאי אומר
עד רדתה אפי' בשבת".
הראשונים
הציעו
נימוקים
שונים
לאיסורים אלו[1].
הדיון כאן
יתמקד
בנימוקו של
בעל המאור:
"ולי
נראה טעם אחר
בין בזו בין
במה שאמרו אין
צרין על
עיירות של
נכרים דכולהו
מקום סכנה הוא
וכל שלשה ימים
קודם לשבת קמי
שבתא מקרי
ונראה כמתנה
לדחות את השבת
מפני שאין דבר
שעומד בפני
פקוח נפש והוא
הדין להפריש
במדברות וכל
מקום סכנה
שאדם עתיד
לחלל בו את
השבת".
לדעת
בעל המאור
אסור לאדם,
בימות החול,
לגרום לכך
שבשבת הוא
יהיה במצב של
פקוח נפש
הדורש חלול
שבת. את הגבלת
האיסור לשלשת
הימים שלפני
השבת מנמק בעל
המאור בכך
ש"כל שלשה ימים
קודם לשבת קמי
שבתא מקרי
ונראה כמתנה
לדחות את
השבת". נימוק
זה מבוסס על
הסוגיא פסחים
(קו.)[2]:
"אמרי
בני רבי חייא
מי שלא הבדיל
במוצאי שבת מבדיל
והולך בכל
השבת כולו ועד
כמה אמר רבי
זירא עד רביעי
בשבת כי הא
דיתיב רבי
זירא קמיה דרב
אסי ואמרי לה
רב אסי קמיה
דרבי יוחנן
ויתיב וקאמר
לענין גיטין
חדא בשבתא תרי
ותלתא בתר שבתא
ארבע וחמשא
ומעלי יומא
קמי שבתא".
נמצא
כי לשלשת
הימים לפני
שבת זיקה
יתירה לשבת
שאחריהם!
יש
להסתפק בהבנת בעל
המאור:
א.
אסור להכניס
עצמו אפילו
למצב של ספק
פקוח נפש
וחילול שבת.
כך משמע מדברי
הר"י מלוניל
(שבת ז. אלפס
ד"ה אין
מפליגין): "אי
נמי מביא עצמו
לידי חילול
שבת שמא יחלה
ויצטרך לחלל
עליו את השבת".
לפי זה יתכן שלהכנס
למצב של וודאי
פקוח נפש יהיה
אסור אף
בתחילת השבוע!
כך הסיק הלכה
למעשה בשו"ת
מהר"י בן לב
ח"ב סי' נג:
"ולפי
זה אפשר לומר
דאפילו הרב
רבינו זרחיה ז"ל
לא הורה להקל
בדבר דאיכא
חילול שבת
בודאי אלא
בדבר שהוא ספק
דאפילו שיש
ספק קרוב
לודאי ומאי
דקאמר ולכל
מקום סכנה
שאדם עתיד
לחלל בו את
השבת על כרחך
רצה לומר שהוא
ספק קרוב
לודאי לחלל את
השבת וכך
נראים הדברים
דבספינה
ואפילו שיהיו
מלחיה
וחובליה כולם
יהודים כבר
אפשר שינוחו
ביום השבת
באיזה נמל שלא
יצטרכו לחלל
את השבת וכן
ההיא דאין
צרין על
עיירות של
גוים כבר אפשר
שילכדו קודם
השבת את העיר
שצרין עליה ואין
מעצור לה'
להושיע בפתע
פתאום
וכדכתיבנ' אלא
כשהתחילו
בפחות מג'
ימים נראה
כמתנה לדחות
את השבת אבל
אין הכי נמי
דהיכא דאיכא
חילול שבת בודאי
כגון אלו
היהודים
ההולכים
במדבר בשיירות
הישמעאלים
וכיוצא בו דעל
כל פנים הם
צריכים לחלל
את השבת מפני
הסכנה אפילו
הרז"ה בכגון
האי לא קאמר
אלא מסתברא
דכולהו אפין
שוין להחמיר".
ב.
האיסור הוא רק
להכניס עצמו
למצב של וודאי
פקוח נפש
וחילול שבת
אבל למצב של
ספק פקוח נפש
מותר. לפי זה
מותר להכנס
למצב של ספק
פקוח נפש במשך
כל ימות
השבוע.
הרמב"ן
בפרק ר"א
דמילה (קלד:
ד"ה הלכה
כראב"ע) מעלה
שאלת כניסה
למצב פקוח נפש
וחילול שבת
בשבת עצמה.
לדעתו הדבר
מותר:
"אבל
יש לי בכאן
ספק אם היה לו
חמין כדי
רחיצה שלפני
מילה ואין לו
כדי רחיצה
שניה שלאחר
מילה, או
שנשפכו חמין
שהכין לה מקמי
מילה, שאני אומר
רוחצין אותו
ומלין אותו
שאין כאן
מכשירין דוחין
כלום, ואחר
שמל הרי כאן
סכנת נפשות
דוחה שבת,
ואין אומרים
תדחה מילה כדי
שלא להביא
אותו לסנה
ונדחה מילה,
אלא מילה עצמה
דוחה שבת,
וסכנת נפשות
נמי דוחה ואין
למצוה אלא
שעתא וראיתי
מי שסובר שאין
מלין אא"כ היה
לו חמין
וסממנין לאחר
המילה".
דעת
בעל המאור
באותה סוגיא
(שבת נג. באלפס)
היא שאין
נכנסין למצב
פקוח נפש כזה:
"והוא
שנשפכו לאחר
מילה אבל אם
נשפכו קודם מילה
המילה נדחית
ואין השבת
נדחה".
הקהלות
יעקב (חלק ז' סי'
י"ד ד"ה ואמנם)
העיר שדברי
בעל המאור
סותרים זה את
זה: מסקנת
סוגיא דאין
מפליגין (שבת
יט.) לבעל
המאור היא
שמשום מצוה
מותר לאדם
להכניס עצמו
למצב של חילול
שבת. מסקנתו בסוגיא
דאשתפוך
חמימיה (שבת
קלד:) היא
שאפילו מצוה
דאורייתא
חמורה כמילה
לא מתירה
להכניס עצמו
למצב של חילול
שבת?! ביישוב
דבריו יש להציע:
א. לפי
הר"י מלוניל
בסוגיא דאין
מפליגין מדובר
על כניסה למצב
של ספק חילול
שבת לכן משום
מצוה שרי. אבל
בסוגיא דאשתפוך
חמימיה מדובר
על כניסה למצב
של וודאי
חילול שבת על
כן אפילו משום
מצווה אסור[3].
ב.
הקהלות יעקב
(ז/יד ד"ה וע"כ
נראה) מציע:
"נראה
שעיקר החילוק
הוא בין קודם
שבת שלא חל עליו
עדיין חיוב
שביתה ושמירה
וכשעושה מעשה
שעי"ז יהא
מוכרח למלאכה
בשבת מחמת
פקו"נ, אין זה
בגדר מחלל שבת
רק גורם הדבר
אבל כשכבר חל
השבת ונתחייב
היום בשביתתו
כל מעשה שיעשה
עכשיו
שמכריחו לחלל
שבת הוה
כמתחיל עכשיו
ענין חילולו"[4].
ברצוני
להוסיף נופך
בדברי הקהלות
יעקב:
על
הפסוק "זכור
את יום השבת
לקדשו" (שמות
כ/ח) מפרש
הרמב"ן:
"ועל
דרך הפשט אמרו
שהיא מצוה
שנזכור תמיד
בכל יום את
השבת שלא
נשכחהו ולא
יתחלף לנו
בשאר הימים כי
בזכרנו אותו
תמיד יזכור
מעשה בראשית
בכל עת ונודה
בכל עת שיש
לעולם בורא
והוא צוה
אותנו באות
הזה כמו שאמר
כי אות היא
ביני וביניכם
וזה עיקר גדול
באמונת האל...ובמכילתא
רבי יצחק אומר
לא תהא מונה
כדרך שהאחרים
מונים אלא תהא
מונה לשם שבת
ופירושה שהגוים
מונין ימי
השבוע לשם
הימים עצמן
יקראו לכל יום
שם בפני עצמו
או על שמות
המשרתים
כנוצרים או
שמות אחרים
שיקראו להם
וישראל מונים
כל הימים לשם
שבת אחד בשבת
שני בשבת כי
זו מן המצוה
שנצטוינו בו
לזכרו תמיד
בכל יום וזה
פשוטו של מקרא
וכך פירש ר"א".
לדעת
הרמב"ן יש
מצוות עשה
לזכור השבת
במשך כל ימות
השבוע. דברים
אלו מאירים את
דברי המאירי (שבת
יט. ד"ה אין
מתחילין, עמ' 79)
אודות איסור
כניסה למצב של
פקוח נפש
וחילול שבת:
"אין
מתחילין לצור
על עיירות של
גוים פחות
משלשה ימים
קודם השבת שאי
אפשר בלא חלול
שבת ובשיעור
זה צריך ליתן
לב על השבת".
לדעת
המאירי
האיסור להכנס
למצב של פקוח
נפש וחילול
שבת איננו
איסור אלא הוא
ביסודו של דבר
קיום מצוות
עשה של "זכור
את יום השבת
לקדשו", אין
כאן לאו אלא
עשה! ידוייק
דבברייתא
דאין מפליגין
הלשון הוא:
"אין
מפליגין" ולא:
"אסור להפליג".
אם אנו
בונים על דברי
הרמב"ן: "כי זו
מן המצוה שנצטוינו
בו לזכרו תמיד
בכל יום".
מאליה עולה השאלה
דאם כן עשה זה
יש לו להיות
תקף במשך כל
ימות השבוע,
לא רק בשלש
ימים קודם
שבת?! ניתן להשיב
לשאלה זו על
פי המשך דברי
הרמב"ן שם:
"כי זו
מן המצוה
שנצטוינו בו
לזכרו תמיד
בכל יום וזה
פשוטו של
מקרא, וכך
פירש ר"א ואני
אומר שזהו
מדרשו של שמאי
הזקן שפירש
מצות זכור עד
שלא תבא,
כלומר שלא
נשכחהו בשום
פנים, אבל
הזכירו
בברייתא עוד
מדת חסידותו
שהיה הוא
מזכירו גם
במאכליו
ואוכל לכבוד
שבת כל ימי
חייו והלל עצמו
מודה במדרש של
שמאי אבל היתה
בו מידה אחרת
במאכלים".
מצוות
זכירה נוהגת
במשך כל השבוע
בדיבור (שמות
הימים) לדעת
כולם ובמעשה
(במאכלים)
לדעת שמאי
בלבד. לדעת
בעל המאור יש
לפשר ולהוסיף
שמצוות
הזכירה נוהגת
במעשה או יותר
נכון באי מעשה
רק בחצי השני
של השבוע שיש
לה זיקה יתירה
לשבת המתקרבת
על פי הסוגיא
בפסחים
וגיטין.
בשבת
עצמה מתווסף
איסור ולאו
ממש להכנס
למצב של פקוח
נפש. איסור זה
בנוי על הפסוק
"שמור את יום
השבת לקדשו".
כך פירש
הרמב"ן (שמות
כ/ח):
"ורבותינו
אמרו בזה זכור
ושמור בדבור
אחד נאמרו ולא
הקפידו
בלשונות
אחרים
שנתחלפו להם והכונה
להם ז"ל כי
זכור מצות עשה
צוה שנזכור יום
השבת לקדשו
ולא נשכחהו
ושמור אצלם
מצות לא תעשה
שכל מקום
שנאמר השמר פן
ואל אינו אלא
לא תעשה יזהיר
שנשמור אותו
לקדשו שלא
נחללהו".
לדעת
הקהלות יעקב
יש באיסור זה
סרך מלאכה
וחילול שבת:
"אבל כשכבר חל
השבת ונתחייב
היום בשביתתו
כל מעשה שיעשה
עכשיו
שמכריחו לחלל
שבת הוה
כמתחיל עכשיו
ענין חילולו".
ההבדל
בין דברי
המאור בסוגיא
דאין מפליגין
ובסוגיא
דאשתפוך
חמימיה ברור.
בסוגיא דאין
מפליגין
מדובר על עשה
דזכור את יום
השבת לקדשו - עשה
זה נדחה מפני
מצוה אחרת.
בסוגיא
דאשתפוך חמימיה
מדובר על
איסור דשמור
את יום השבת
לקדשו דאית
ביה סרך איסור
מלאכה וחילול
שבת - כאן לא
התירו האיסור
אפילו מקמי
מצוות עשה
דאורייתא של
מילה.
לענין
כניסה למצב של
חילול שבת
נאמרו ונשנו שתי
הלכות נפרדות:
א.
מצוות עשה
דזכור את יום
השבת לקדשו,
לשים לב על
השבת שלא
נצטרך לחללהו.
מצווה זו
תקיפה גם במשך
ימות השבוע
שיש להם זיקה
לשבת המתקרבת
- רביעי חמישי
ושישי.
ב.
מצוות לא תעשה
דשמור את יום
השבת לקדשו
שנשמור השבת
ולא נחללהו.
איסור זה נאמר
רק בשבת עצמה.
הכניסה למצב
פקוח נפש נחשב
כתחילת מעשה
החילול.
לא כל
הראשונים
הסכימו
שאיסור כניסה
למצב של פקוח
נפש בימות
החול בנוי רק
על עשה דזכור
את יום השבת
לקדשו:
הסוגיא
שבת יט.
מגבילה איסור
הפלגה בספינה
לדבר הרשות:
"ת"ר
אין מפליגין
בספינה פחות
מג' ימים קודם
לשבת במה
דברים אמורים
לדבר הרשות
אבל לדבר מצוה
שפיר דמי".
בהגדרת
"דבר המצוה"
נחלקו
הראשונים. דעת
ר"ת דכמעט כל
מטרה נחשב
כדבר המצוה
זולת טיול
סתם:
"ופירש
רבינו תם דמה
שנהגו להפליג
בספינה לסחורה
אפילו בערב
שבת משום דכל
סחורות שלנו
דבר מצוה
חשבינן להו
כדאמרינן
בפרק קמא
דקדושין מנין
שחייב ללמוד
אדם לבנו
אומנות דכתיב
ראה חיים עם
אשה וגו',
ואמרינן נמי
והודעת להם וגו'
הודע להם בית
החיים דהיינו
שיודע במה
לחיות. וגם אם
הולך להתראות
פנים לחבירו
חשיב מצוה, אי
הולך לטייל
הוי דבר
הרשות".
ראבי"ה
סי' קצח, עמ' 261
דעת
הראב"ן דרק
מצות הרבים
והצלת נפשות
נחשב כדבר
המצוה לענין
זה (סי' ס'):
"ומצאתי
דמה שמפליגין
בע"ש משום דכל
שמפליג בסחורה
הוא מפליג
והוה דבר מצוה
כדאמרינן והודעת
להם זה בית
חייהם אומנות
שיחיה בו את
הדרך זו
גמילות חסדים
ילכו זו ביקור
חולים בה זו קבורה
ומדמקיש
אומנות לאילו
ש"מ דמצוה הוא,
וקשיא לי וכי
בשביל קיום
מצוה יחלל שבת
והלא אין
לקבורה ולא
לבקר חולים
ונהי דמצוה על
האדם ללמד את
בנו אומנות
אבל לחלל שבת
לא והא דאמרי' הכא
אבל לדבר מצוה
מותר כגון
לפקח על עיסקי
רבים וכל דבר
שיש בהן פיקוח
נפש אבל
לסחורה דבר הרשות
הוא שאם לא
יפרוש היום
יפרוש מחר".
בהבנת
מחלוקתם יש
להציע:
להבנה
שאיסור כניסה
למצב של פיקוח
נפש הוא רק קיום
עשה דזכור את
יום השבת קל
לקבל ההגדרה
הרחבה של ר"ת
לדבר המצוה.
הראב"ן
לא מסכים
שאיסור כניסה
למצב של פיקוח
נפש בימות
החול בנוי רק
על עשה דזכור.
לדעתו גם
בימות החול יש
איסור דשמור
את יום השבת
לקדשו וסרך
מלאכה וחילול
שבת אית בה. על
כן לדעתו רק
מצות הרבים או
פקוח נפש
יכולים
להצדיק דחיית
איסור זה.
יתכנו
הבדלי דינים
בין איסור
כניסה למצב של
פקוח נפש
הנובע מעשה
דזכור לאיסור
הנובע מלאו דשמור:
א.
הגדרת מצוה
הדוחה את
האיסור:
אפשר
לפשר בין ר"ת
והראב"ן:
לענין איסור
הפלגה ג' ימים
קודם שבת
הבנוי על עשה
דזכור את יום
השבת צודק ר"ת
שאף פרנסה
נחשב דבר
המצוה. לענין איסור
מילה כשאין
חמים בשבת
עצמו הבנוי על
לאו דשמור את
יום השבת
לקדשו צודק
הראב"ן שדוקא צורך
הרבים או פקוח
נפש נחשב כדבר
מצוה.
ב.
חילול שבת על
מי שהכניס
עצמו לפקוח
נפש בפשיעה:
החכמת
שלמה (שו"ע
או"ח סי' שכט)
דן בשאלה זו
ומסקנתו
לחומרה אפילו
כשהפשיעה
היתה ביום
חול:
"יש
להסתפק בדין
פקוח נפש
שדוחה שבת או
ספק פ"נ שדוחה
שבת אם ע"י
פשיעתו הביא
עצמו לידי סכנה
זו אם דוחה
אח"כ שבת או
לא...וב"ע מוכח
דבמקום דבא לו
על ידי פשיעה
לא נדחה מפני
פקוח
נפש...ולכך אם
הדליק הוי
פשיעה ולא
ניתן שבת
לדחות לולא
הטעם דכדאי
ר"ש לסמוך
עליו ודו"ק
היטב והוא
חידוש גדול לפענ"ד".
גם
שו"ת אגרות
משה (או"ח א' סי'
קכז) נדרש
לשאלה זו:
"בענין
פקוח נפש
שהביא על עצמו
בפשיעה אם דוחה
שבת...מה
שנסתפק ידידי
אם כשהסכנה
הביא האדם על
עצמו בפשיעתו
דשמא אסור
לחלל שבת
עליו, והביא
כתר"ה ראיה
מהמג"א (או"ח
סי' רמ"ח ס"ק
י"ד) דסובר
דאין מחללין.
הנה לע"ד א"א
לומר זה כלל
דלא נזכר בשום
דוכתא חלוק
בזה".
דעת
האגרות משה היא
דבודאי
מחללין עליו
השבת. הוא
מביא ראיה לדבריו
מדיוק בלשון
בעל המאור:
"וגם מצינו
מפורש בבעה"מ
שבת דף י"ט
והובא בר"ן
ובריטב"א
שמחללין שהוא
מפרש איסור
דאין מפליגין
משום דמקום
סכנה הוא וג'
ימים קמי שבתא
מיקרי ונראה
כמתנה לדחות
את השבת מפני
שאין לך דבר
שעומד בפני
פ"נ, משמע מזה
שאם לא היה פ"נ
דוחה שבת היה
מותר ואם
כשפשע בהבאת
הסכנה אין דוחה
שבת מ"ט אסור
להפליג, והי"ל
רק לומר דאם יפליג
פחות מג' ימים
קודם השבת לא
ידחה שבת".
על פי
דברינו יש
מקום לחלק: אם
הפשיעה היתה
לפני שבת הוי
רק ביטול עשה
דזכור את יום
השבת ופשיטא
שפקוח נפשו
דוחה שבת וכפי
שדייק האגרות משה
בדברי בעל
המאור. ברם, אם
הפשיעה היתה
בשבת שיש כאן
איסור דשמור
את יום השבת
לקדשו וסרך
איסור מלאכה
זה כבר עניין
אחר ויש לדון
בו בנפרד[5].
האם
דינים אלו -
איסור הפלגה
מחמת עשה
דזכור ואיסור
מילה מחמת לאו
דשמור נוהגים
אף ביום טוב[6]?
א.
הפסוקים
"שמור"
ו"זכור"
מופיעים
בתורה לגבי
שבת. יש לדון
האם ועד כמה
הם נאמרו גם
לגבי יום טוב.
אם הם לא
נאמרו לגבי
יום טוב לא
נוכל להפעיל
הדינים
הנובעים מהם
ביום טוב[7].
ביישום
"זכור" ביו"ט
נחלקו
האחרונים
סביב דברי
הרמב"ם:
"מצות
עשה מן התורה
לקדש את יום
השבת בדברים
שנאמר זכור את
יום השבת
לקדשו...כשם
שמקדשין
בלילי שבת
ומבדילין
במוצאי שבת כך
מקדשין בלילי
ימים טובים ומבדילין
במוצאיהן
ובמוצאי יום
הכיפורים שכולם
שבתות ה' הן".
הל'
שבת כט/א, י"ח.
דעת
המגיד משנה
(הל' יח)
דלרמב"ם
קידוש דיו"ט
דרבנן. מסביר
"מרכבת
המשנה" (שם):
"דזכור את יום
השבת לא קאי
אי"ט". לפי זה
אין מקום
להפעיל דינים אלו
לגבי יו"ט.
אכן, יושם לב
כי בעל המאור
בונה על הדין:
"וכל שלשה
ימים קודם
לשבת קמי שבתא
מקרי" זו
נראית כהגדרה
ותופעה
ייחודית לשבת,
אין לדין זה
מקבילה ביו"ט[8]!
ברם מפשטות
לשון הרמב"ם
נראה דקידוש
והבדלה דיו"ט הוי
דאורייתא[9].
לפי זה "זכור
את יום השבת"
מיושם ליו"ט
לענין קידוש.
אם כן אפשר
שהוא הדין
לנידון דידן.
לדעה זו אפשר
שלגבי יו"ט יש
איסור הפלגה
מדין עשה דזכור
אך אין הפלגה
מדין איסור
דשמור.
ב.
עשיית מלאכה
בשבת אית ביה
תרתי: 1) מעשה
איסור כמו בכל
לאו. מעבר
למעשה האיסור
יש גם: 2) חילול
ופגיעה
בקדושת השבת.
ביום טוב,
לעומת זאת,
יתכן שבעשיית
מלאכה יש רק
מעשה איסור אך
אין מושג של
חילול ופגיעה
בקדושת יום
טוב.[10]
לאור
הבדל זה יש
לבדוק האם
האיסור להכנס
למצב של פקוח
נפש תלוי
במעשה האיסור
ואז אין לחלק
בין שבת ויו"ט
או האם הוא תלוי
בחילול
ופגיעה
בקדושת השבת
ואז יש לחלק בין
שבת ויו"ט[11].
אפשר ש"זכור"
תלוי בדבר אחד
ו"שמור" בדבר
אחר.
דעת
הרשב"א בשאלה
זו ברורה, הוא
מביא ראיה לשיטת
בעל המאור
מהמשנה ביצה
(ב.):
וכ"כ
הר"ז הלוי ז"ל
מפורש.
ומסתברא לי
כותייהו מדתנ'
בפ"ק דביצה
השוחט ב"ש
אומרים יחפור
בדקר ויכסה,
וב"ה אומרים
לא ישחוט אא"כ
היה לו עפר
מוכן מבעוד
יום. ושוין
שאם שחט
שיחפור בדקר ויכסה...שמעי'
דכל דבר שאנו
יודעין בתחלת
הענין שיבא
לידי איסור
מלאכה ואפילו
דרבנן שאינה נתרת
קודם זמן,
תדחה אותה
מצוה כדי שלא
נבא לבסוף
לידי כך, וכ"ש
במלאכה
דאורייתא".
שבת
קלד: סד"ה
והיכא
דאישתפוך
חמימיה.
בראיה
זו הרשב"א
משווה בין שבת
ויום טוב!
מבואר דלדעתו
שבת ויו"ט
שווין הם
לענין איסור
כניסה למצב של
עשיית מלאכה!
אלא שיש להעיר
שדיון הרשב"א
הוא רק לגבי
כניסה למצב זה
ביום טוב עצמו
("שמור"). לא
מבואר האם
לדעתו יש
להשוות בין שבת
ויו"ט לענין
האיסור בימות
החול הקודמים ליו"ט
("זכור").