הפסק
בין ישתבח
ליוצר
/ ברוך
אלסטר
א.
מקור הדין
ושיטות
הראשונים
מובא
בירושלמי[1],
שהשח בין ברכת
ישתבח לבין
ברכת יוצר
אור, 'עבירה
היא בידו,
וחוזר מעורכי
המלחמה[2]'.
ראשונים רבים
מצטטים מימרא
זו, והדין אף
נפסק להלכה,
הן בשו"ע והן
ברמ"א. אולם,
קיימות
בראשונים שתי
גישות להבנת
חומרת הדין:
א.
שיטת הרי"ץ
(ברכות כג.)
והרא"ש (שם פרק
חמישי, אות ה'),
המביאים הלכה,
שאין להפסיק
בתפילה, מברוך
שאמר עד סוף
שמונה עשרה.
מסתימתם ניתן
להבין, שכל
הפסק בזמן זה
אסור.
ב.
שיטת רב עמרם
והכלבו (מובאת
בטור או"ח סי'
נ"ד), המקילים
קצת יותר
מהרי"ץ והרא"ש,
ופוסקים
שלצרכי ציבור
ולצרכי מצווה,
מותר להפסיק
בין ישתבח
ליוצר. כלומר,
הם מקבלים עקרונית
את דברי
הירושלמי, אבל
מסייגים אותם,
ואינם פוסקים
על-פיהם בכל
מקרה.
לעומת
ראשונים אלה,
ישנה שיטה
שלישית, של
המאירי
והרא"ה (שניהם
על ברכות לא:),
שאינם מקבלים
כלל דין זה, ולדעתם
- מותר
להפסיק בין
ישתבח ליוצר.
ב. פסיקת
ההלכה
מרן המחבר
(או"ח נ"ד, סעיף
ג) הביא את שתי
הדעות
בראשונים
שקיבלו את
מאמר
הירושלמי (רי"ץ/רא"ש,
ור' עמרם/כלבו).
את דעת המאירי
והרא"ה אין
הוא מזכיר
כלל. את דעת
הרי"ץ והרא"ש
מביא המחבר
בסתם, ואת דעת
ר' עמרם כ 'יש מי
שאומר'. הרמ"א
העיר על אותו
'יש מי שאומר',
והביא משם
סימוכין למנהג
שפשט בימיו,
לעסוק בכמה
מצוות אחרי
ישתבח[3].
ברור, אם כן,
שהרמ"א פוסק
לקולא בצרכי מצוה.
אולם, קשה
לדעת מהי
עמדתו של
השו"ע בנושא,
שהרי הביא את
שתי הדעות.
בכך נחלקו
גדולי האחרונים:
א. דעת
כף החיים (סי'
נ"ד, ס"ק יא), שסתימתו
של המחבר בדעת
הרי"ץ והרא"ש,
וכתיבת דעתם
של רב עמרם
והכלבו כ- 'יש
מי שאומר',
מעידות שמרן
פוסק
כמחמירים,
ושאסור
להפסיק בין
ישתבח ליוצר,
אפילו לדבר
מצוה.
ב. דעת
הג"ר עובדיה
יוסף (יביע אומר
ח"ב, סי' ד') שאין
מחלוקת בכלל
בין הרי"ץ
והרא"ש לבין
רב עמרם
והכלבו. בניגוד
למה שאמרנו עד
כה, שסתימתם
של הרי"ץ
והרא"ש מלמד
על כך שאיסור
ההפסק חל בכל
מקרה, טוען
הרב עובדיה,
שאין חובה
להבין כך.
סתימתם של
הרי"ץ והרא"ש
מעידה רק על
קבלתם
העקרונית את
דברי
הירושלמי, אך
לא את החלת
דברים אלה בכל
מקרה. ואילו
מרן המחבר
הביא את דעת
רב עמרם
והכלבו בשם
'יש מי שאומר',
מפני שלא מצא
אותה כתובה
אצל ראשונים
אחרים, ולא
מפני שחשב שיש
על זה מחלוקת[4].
כלומר, עפ"י
שו"ע אליבא
דרב עובדיה,
אין חולק בראשונים
על כך שמותר
להפסיק לצורך
מצוה בין ישתבח
ליוצר.
ג. ההיבט
הרעיוני של
המחלוקת
עד כאן,
סיכמנו בקצרה
את השיטות
השונות בדבר
האיסור
להפסיק בין
ישתבח ליוצר.
לענ"ד, ניתן
לראות כאן
(כמו בכל הלכה)
לא רק מחלוקת
טכנית, כיצד
צריך לקיים את
הלכות פסוקי דזמרה
וברכות קריאת
שמע, אלא גם
דיון רעיוני, שיסידותיו
קשורים בהבנת
שני העניינים
הללו והקשר
ביניהם.
בהקשר זה,
השיטה הברורה
ביותר היא זו
של המאירי
והרא"ה. אין הם
נותנים תוקף
לדברי הירושלמי
שהזכרנו לעיל,
שהרי מדובר
בשני עניינים
שונים
לחלוטין -
פסוקי דזמרה
וקריאת שמע - ולכן
אין טעם לאסור
על ההפסק
ביניהם. הבעיה
נמצאת בדברי
הירושלמי. אנו
ננסה לתת שני
הסברים לאיסור,
ולהתאים כל
אחד מהם לאחת
השיטות ההלכתיות
שראינו.
כיוון אחד
להסביר את
העניין מבוסס
על דברי הרב
אליהו מונק,
בספרו עולם
התפילות (עמ'
צא). הרב מונק
מסביר את ברכת
'ישתבח' כהבעת
רצון להמשיך
לשבח את ה'
('ישתבח שמך
לעד'), למרות
שאנו מסיימים עתה
את פסוקי
דזמרה. אם
נעיין בברכות
קריאת שמע,
נגלה שגם שם
יש שבח לקב"ה,
על הטבע (ברכת
יוצר) ועל
התורה (ברכת
אהבה). כלומר,
מבחינה
מסויימת, ניתן
לראות את
ברכות ק"ש
כתחילת קיום
הצהרתנו
בברכת ישתבח,
שאנו רוצים
לשבח את ה' 'מעתה
ועד עולם'.
ולכן, אסור
להפסיק
ביניהם.
דרך אחרת
שניתן ללכת בה
על-מנת להסביר
את הדין שלנו
קשורה בגמרא
במנחות (דף לו.),
הדן באיסור
להפסיק בין
תפילין של יד
לתפילין של ראש.
נוסח הדין
במנחות דומה
להפליא לדין
שלנו
בירושלמי:
"תנא: סח בין
תפילה לתפילה
- עבירה היא
בידו, וחוזר
עליה מעורכי
המלחמה." דמיון
זה מביא אותנו
לנסות לקשר
בין שתי
ההלכות.
כמו פסוקי
דזמרה וברכות
קריאת שמע, כך תפילין
של יד ותפילין
של ראש מהוות
שתי מצוות נפרדות
(ע"י שו"ע או"ח
כ"ו, סעיף א).
וכמו שתפילין
של יד ותפילין
של ראש הן
מצוות
הקשורות זו בזו,
כך גם שתי
המצוות שלנו,
פסוקי דזמרה
וברכות קריאת
שמע. כפי
שצייננו לעיל,
גם ברכות ק"ש משבחות
את הבורא - על
הטבע ועל
התורה. ולכן,
אסור להפסיק
ביניהן -
ברכות קריאת
שמע ממשיכות
את הרעיון של
פסוקי דזמרה,
שבח לה'. יש כאן,
כמו בתפילין,
שתי מצוות
שעניינן אחד.
שתי מצוות
כאלה, שעניינן
אחד, קשרן הדוק
עד כדי כך,
שלעתים (כמו
במנהג הספרדי
בעניין התפילין[5])
ניתן לברך על
שתיהן ברכה
אחת - מבחינות
מסויימות הן
נחשבות
ליחידה אחת,
כמעט למצוה
אחת[6]! וקשר זה
הדוק הרבה
יותר מאשר
הקשר בין ישתבח
ליוצר, כפי
שהוא מתבטא
בגישה
הראשונה שהצענו.
שם, מביעה
ברכת ישתבח
רצון לשבח את
ה' לנצח, גם אם
ברור שמבחינה
מעשית, לא
נוכל בכל רגע
לשבח. אמנם
מתאים הדבר,
שנמשיך בשבח
מיד אחרי ישתבח,
אך אם הדבר
אינו מתאפשר,
לא נורא אם
הדבר הבא
שנעשה יהיה
מצוה אחרת.
לכן, ייתכן
ששתי גישות
מחשבתיות אלה
מהוות יסודות
למחלוקת
ההלכתית
שדננו בה.
המקילים כרב
עמרם יכולים
להתבסס על
הרעיון של הרב
מונק, כמו
שעשינו
בתחילת
דברינו שמהות
ברכת ישתבח
היא רצון
להמשיך לשבח,
ואילו
המחמירים כרי"ץ
ורא"ש (לשיטת
כף החיים)
יכולים
להתבסס על הגמרא
במנחות
בעניין
התפילין,
ולומר שפסוקי דזמרה
וברכות ק"ש הן
מצוות
שעניינן אחד,
כמו שכתבנו.
[1]
בראשונים
(למשל טור או"ח
סי' נ"א), מובאת
הלכה זו בשם
הירושלמי, אך
רבים כבר
העירו,
שבדפוסים שלנו
אין מימרא זו
מופיעה, וע"י
ברשימה המופיעה
בשו"ח יביע
אומר, חלק ב' סי'
ד', אות א. בטור
בהוצאת מכון
ירושלים (או"ח
סי' נ"א)
מובאים
כתבי-יד, בהם
מופיע דין זה.
[2] בדברים
פרק כ', מסופר
על האנשים
הפטורים מהשתתפות
במלחמה, שאחד
מהם הוא 'הירא
ורך הלבב'. לדעת
ר' יוסי
הגלילי (סוטה
פ"ח, משנה ה)
מדובר באדם 'המתירא
מן העברות
שבידו'.
הירושלמי
שהבאנו מכליל
את העובר על
דין זה בסוג
זה של עבירות.
[3] יש
להעיר, שכותב
שם רמ"א,
שדווקא בין
ישתבח לקדיש
מותר להפסיק
לצורך מצוה,
אבל אחרי
הקדיש - אפ"ה
אסור.
[4] ע"י בשד'
חמד (כללי
הפוסקים סי'
י"ג, אות כב),
שהביא עיקרון
זה בתור כלל
אצל מרן.
[5] ע"י
שו"ע או"ח סי'
כ"ה סעיף ה.
[6] ע"י מה
שכתב מו"ר הרב
שאול דוד
בוצ'קו בעניין
זה, בקול
מביכל ו' (טבת
תשנ"ז), על ההבדל
בין
תפילין של יד
לבין תפילין
של ראש.