אופי
ברכות הנהנין
ברכה
כמתיר
מסקנת
הסוגיא (ברכות
לה.) הדנה
במקור לברכות
הנהנין היא:
"אלא סברא הוא
אסור לו לאדם
שיהנה מן
העולם הזה בלא
ברכה". מסקנה
זו כפולה:
א.
אסור לאכול
ללא ברכה[1].
ב.
הברכה פועלת
כמתיר המפקיע
את האיסור.
כיצד
הברכה מתירה
את האיסור?
א.
ברכה כקנין,
נטילת רשות:
"רבי
לוי רמי כתיב
לה' הארץ
ומלואה וכתיב
השמים שמים
לה' והארץ נתן
לבני אדם לא
קשיא כאן קודם
ברכה כאן לאחר
ברכה אמר רבי
חנינא בר פפא
כל הנהנה מן
העולם הזה בלא
ברכה כאילו
גוזל להקדוש
ברוך הוא
וכנסת ישראל".
מדברי
רבי לוי ורבי
חנינא בר פפא
משתמע שהברכה
פועלת כמעין
קנין המעבירה
החפץ מרשות
הקב"ה לרשות
האדם.
דברים
דומים
בירושלמי
(ברכות ו/א):
"רבי
חזקיה רבי
ירמיה רבי
אבון בשם רבי
שמעון בן לקיש
אמרת לה' ה' אתה
טובתי בל עליך
אם אכלת ובירכת
כביכול כאילו
משלך אכלת".
הריטב"א
(ברכות לה. ד"ה
אלא סברא)
מנסח רעיון זה
בצורה יותר
מתונה, לא כקנין
אלא רק כנטילת
רשות[2]:
"דכתיב
לה' הארץ
ומלואה,
כדלקמן, והיאך
יטול אדם מה
שאינו שלו ולא
יטול ממנו
רשות".
ב.
ברכה כפדיון:
איתא
בירושלמי
(ברכות ו/א):
"אמר
רבי אבהו כתיב
פן תקדש המלאה
הזרע אשר תזרע
ותבואת הכרם
העולם כולו
ומלואו עשוי
ככרם ומהו
פדיונו ברכה".
כללית
זה בכיוון של
קנין והעברת
רשות משל גבוה
לשל הדיוט, לא
על ידי מעשה
קנין גרידא
אלא על ידי
מעשה פדיון
הדרוש להפקעת
הקדושה מעל
החפץ.
ברכה
כמצווה
בראשית
סוגיתינו יש
הצעה ללמוד
ברכת הנהנין בק"ו
מברכה שלאחריה:
"אשכחן
לאחריו לפניו
מנין הא לא
קשיא דאתיא בקל
וחומר כשהוא
שבע מברך
כשהוא רעב לא
כל שכן".
ברכה
שלאחריה
בוודאי אינה
"מתיר" אלא
"מצווה"! היות
וברכת הנהנין
נלמדת ממנה יש
להבין שאף היא
מצווה ולא
מתיר!
תפיסה
זו בוקעת
ועולה מתוך
הבנה מסויימת
בתוספתא
(ברכות ד/א[3]):
"לא
יטעום אדם
כלום עד שיברך
שנ' לה' הארץ
ומלואה הנהנה
מן העולם הזה
בלא ברכה מעל
עד שיתירו לו
כל המצות".
כתב
ב"מנחת
ביכורים":
"עד
שיתירו לו כל
המצות. כגון
בזרעים צריך
לקיים לקט
שכחה ופאה חלה
תרומות
ומעשרות. בבגד
צריך לזהר
מכלאים
כשמשלם
להפועל יקיים
מ"ע התלוי בו
ליתן ביומו
ובעת הלבישה
יברך שהחיינו
וכן בכל
הדברים אינו
קנוי לו עד
שיקיים המצות
שתלוי בזה".
מוסיף
התוספתא
כפשוטא
(ברכות, עמ' 56,
סד"ה כל המצות):
"ופשיטא
שגם ברכה היא
בכלל המצות.
ולפ"ז אפשר לפרש
גם את הגירסא
שלפנינו,
והיינו שאם
נהנה בלא ברכה
מעל עד שיתירו
לו כל המצות,
ואם לא ברך הרי
החסיר את
המצוה
האחרונה, ואין
כאן כל המצות".
*
הסוגיא (ברכות
יב.) דנה בדינו
של מי שהתחיל
הברכה בכוונה
אחת וסיימה
בכוונה אחרת:
"פשיטא
היכא דקא נקיט
כסא דחמרא
בידיה וקסבר דשכרא
הוא ופתח
ומברך אדעתא
דשכרא וסיים
בדחמרא יצא
דאי נמי אם
אמר שהכל נהיה
בדברו יצא דהא
תנן על כולם
אם אמר שהכל
נהיה בדברו
יצא אלא היכא
דקא נקיט כסא
דשכרא בידיה
וקסבר דחמרא
הוא פתח ובריך
אדעתא דחמרא
וסיים בדשכרא
מאי בתר עיקר
ברכה אזלינן
או בתר חתימה
אזלינן".
הקשו
בתוס' (ברכות
יב. ד"ה לא
לאתויי):
"והקשה
הר"ר יעקב
מקינון מאי קא
מבעיא ליה והא
ודאי מצות
אינן צריכות
כוונה".
הנחת
הר"י מקינון
היא דברכה היא
מצוה[4]!
*
רש"י גם מבין
ברכת הנהנין
כמצווה ולא
כמתיר:
בסוף
הסוגיא איתא:
"אמר רבי
חנינא בר פפא
כל הנהנה מן
העולם הזה בלא
ברכה כאילו
גוזל".
ההבנה
הפשוטה היא
שגוזל היינו
את האוכל
כביכול מהקב"ה.
ולפי"ז יש
להבין שהברכה
פועלת כמתיר
איסור גזל זה.
רש"י סטה מפשט
זה ופירש
אחרת: "גוזל להקב"ה
- את ברכתו"!
רש"י עושה
מאמץ להמנע
מלהבין שיש
איסור לאכול
בלא ברכה[5].
להבנתו הברכה
היא פשוט
מצווה שיש
לעשות לפני
האכילה.
*
נחלקו
בעלי התוס'
בשאלה זו:
"אבל
אין לעשות
המוציא וגם על
אכילת מצה מן
הפרוסה דהוי
כעושה מצות
חבילות
חבילות ונראה
לי דהא הוי
ברכה של נהנין
ואינם נקראים
חבילות חבילות
דהא אקידוש
מברכים קידוש
וברכת היין[6]".
ברכות
לט: תוד"ה הכל
מודים.
הדעה
הראשונה
סבורה שברכת
הנהנין היא
מצווה על כן
יש בעיית
"מצוות חבילות
חבילות". הדעה
השניה סבורה
שברכת הנהנין
אינה מצווה
ואין בעיית
"מצוות
חבילות חבילות"[7].
על
רקע הבנת ברכת
הנהנין
כמצווה יש
להוסיף נופך
בסוגיתינו
(ברכות לה.):
"אשכחן כרם
שאר מינין
מנין דיליף
מכרם...איכא למפרך
מה לכרם שכן
חייב בעוללות
קמה תוכיח מה
לקמה שכן
חייבת
בחלה...מה להצד
השוה שבהן שכן
יש בו צד
מזבח...אלא
דיליף לה
משבעת
המינין...מה
לשבעת המינין
שכן חייבין
בבכורים".
הגמרא
מנסה להרחיב
חיוב ברכה
לפניה מכרם
לשאר מינים
(למ"ד כרם
רבעי).
ההתנגדות
להרחבה היא משום
שבכרם יש דין
עוללות, בקמה
דין חלה ובז'
מינין ביכורים.
מה הקשר
ההגיוני בין
עוללות, חלה
וביכורים
לעניין ברכה
לפניה? מהסבר
המאירי נראה שאין
קשר של ממש
בין הדברים:
"מה לכרם שכן
מצינו בה צד
חומר מצד אחד
שחייב
בעוללות". על
פי האמור
למעלה ניתן
למצוא קשר
יותר ענייני[8] - כרם, קמה
וז' המינין
ידועות
כפירות הטעונות
מצוות -
עוללות, חלה
וביכורים ועל
כן חייבות גם
במצווה
הנוספת של
ברכה לפניה.
מה שאין כן
בשאר פירות
שאינן טעונות
מצוות הוא
הדין שאינן
טעונות מצוות
ברכה לפניה![9]
ניתן
להצביע על כמה
נפקא מינות
בין ברכה כמתיר
לברכה כמצווה:
א.
ברכת הנהנין
אחרי שאכל:
"בעו
מיניה מרב
חסדא מי שאכל
ושתה ולא ברך
מהו שיחזור
ויברך אמר להו
מי שאכל שום
וריחו נודף יחזור
ויאכל שום אחר
כדי שיהא ריחו
נודף אמר רבינא
הלכך אפילו
גמר סעודתו
יחזור ויברך
דתניא טבל
ועלה אומר
בעלייתו ברוך
אשר קדשנו במצותיו
וצונו על
הטבילה ולא
היא התם
מעיקרא גברא
לא חזי הכא
מעיקרא גברא
חזי והואיל
ואידחי אידחי".
ברכות
נא:
אם
נבין ברכת
הנהנין כמתיר
קשה להבין מה
טעם יש לברך
אחרי שכבר
עבר, אכל
ונהנה. אם
נבין ברכת המצוות
כמצווה אפשר
שיש טעם לקיים
המצווה גם אחרי
האכילה[10].
ב.
ברכת הנהנין
לפועלים:
"תנו
רבנן הפועלים
שהיו עושין
מלאכה אצל בעל
הבית קורין
קריאת שמע
ומברכין
לפניה ולאחריה
ואוכלין פתן
ומברכין
לפניה
ולאחריה
ומתפללין
תפלה של שמונה
עשרה אבל אין
יורדין לפני התיבה
ואין נושאין
כפיהם...והתניא
הפועלים שהיו
עושים מלאכה
אצל בעל הבית
קורין קריאת
שמע ומתפללין
ואוכלין פתן
ואין מברכים
לפניה אבל מברכין
לאחריה שתים".
ברכות
טז.
לפי
נוסח הגמרא
כפי שהיא
מונחת לפנינו
יש מחלוקת בין
הברייתא
הראשונה
לשנייה האם
הפועלים
מברכים לפני
המזון, הגמרא
עצמה לא עמדה
על מחלוקת זו.
הגהות הגר"א
אות א' והב"ח
אות ב' העירו
שבשאלה זו
נחלקו בעלי
התוס' והרי"ף.
בעלי התוס'
גורסים: "אין
מברכים
לפניה", הגאונים
והרי"ף
גורסים
"מברכים
לפניה". בעלי התוס'
הבינו ברכת
הנהנין
כמצווה
ולפועלים ויתרו
עליה מפני
חיוב מלאכתם
לבעה"ב. הרי"ף
והגאונים
הבינו שמדובר
באיסור ולא
נרשה לפועלים
לעבור על
איסור מפני
חיוב מלאכתם"[11].
ג.
ספק ברכות
להחמיר או
להקל:
הזכרנו
לעיל ספק
הגמרא (ברכות
יב.):
"היכא
דקא נקיט כסא
דשכרא בידיה
וקסבר דחמרא הוא
פתח ובריך
אדעתא דחמרא
וסיים בדשכרא
מאי בתר עיקר
ברכה אזלינן
או בתר חתימה
אזלינן".
הגמרא
שם לא הגיעה למסקנה
ונחלקו
הראשונים
כיצד לפסוק:
"ופירש
רב אלפס השתא
דלא אפשיטא
בעיין אזלינן
לקולא ואפילו
פתח בחמרא
וסיים בשכרא
יצא. ור"י היה
אומר לחומרא
דצריך לברך
פעם אחרת".
ברכות
יב.תוד"ה לא
לאתויי
ביסוד
מחלוקתם יש
להציע[12]:
הרי"ף סבר
דברכת הנהנין
מצווה על כן
בספק ספק
מצוות להקל.
הר"י סבר
דברכת הנהנין
מתיר ובספק
איסור לא נקל
כשיכול לפטור
הספק על ידי
שיחזור ויברך[13].
שיטת הרי"ף
ובעלי התוס'
כאן הפוכה
משיטתם לעניין
פועלים![14]
יש
מקום לחלק בין
ברכות הנהנין:
המשנה
בריש פירקין
(לה.) מזכירה
שתי ברכות חריגות
- יין ולחם:
"על
פירות האילן
הוא אומר בורא
פרי העץ חוץ
מן היין שעל
היין הוא אומר
בורא פרי הגפן
ועל פירות הארץ
הוא אומר בורא
פרי האדמה חוץ
מן הפת שעל הפת
הוא אומר
המוציא לחם מן
הארץ".
הגמרא
(לה:) דנה מה
הקריטריון
לברכות
חריגות:
"מאי שנא
יין אילימא
משום דאשתני
לעלויא אשתני
לברכה והרי
שמן דאשתני
לעלויא ולא
אשתני לברכה...אלא
חמרא סעיד
ומשחא לא
סעיד".
הקריטריון
לברכה חריגה
הוא "סעיד".
אשר ככל הנראה
(הניגוד למגרר
גריר) משמעו:
"משביע". מה משמעות
עובדה זו
ש"משביע" הוא
הקריטריון
לברכה חריגה?
ברכה
שלאחריה
תלויה בברור
בשביעה:
"ואכלת ושבעת
וברכת". כיון
שכן כשבאו
חז"ל לתקן
ברכה לפניה על
סמך ק"ו
דלאחריה הם
דרשו לכל
הפחות דומיא
דברכה
דלאחריה -
היכולת
להשביע. זה
מתקיים רק
ביין ולחם על
כן רק בהם
יכלו לתקן
ברכה לפניה
מק"ו דלאחריה.
נמצא דרק
בברכת היין
והלחם יש פן
של מצווה
דומיא דברכה
לאחריה בשאר
הברכות יש רק
פן של מתיר.
עד
כה נידונו שתי
ההבנות בברכת
הנהנין כנפרדות,
אפשר שבברכת
הנהנין נאמרו
שתי הלכות[15]:
א.
"מתיר" - "אסור
לאדם שיהנה מן
העוה"ז בלא
ברכה".
ב.
"מצווה" -
"אמרת קו
וחומר כשהוא
שבע מברך כשהוא
רעב לא כל
שכן".
*
הצעה זו
באה לידי
ביטוי בדברי
הריטב"א
(ברכות לה. ד"ה
אלא אמר רבא)[16]:
"אלא
אמר רבא ילך
אצל חכם
מעיקרא וכו'.
וה"ה שאפילו
לא ידע אלא
ברכת שהכל יצא
בה ידי מעילה,
דתנן על כולם
שאמ' שהכל יצא,
אלא דלכתחילה
צריך ללמד כל
הברכות, כדי
שיברך ברכה
הראויה לכל
דבר ודבר".
כדי
לפטור בעיית
האיסור די
בברכה הכללית:
"שהכל נהיה
בדברו". כדי
לקיים המצווה
צריך שיברך ברכה
הראויה לכל
דבר ודבר.
*
כפילות זו באה
לידי ביטוי
בדברי הרא"ה
לגבי ברכה על
רפואות:
"גופא
אמר רב יהודה
אמר שמואל וכן
אמר רבי יצחק
אמר רבי יוחנן
שמן זית
מברכין עליו
בורא פרי העץ
היכי דמי...הכא
במאי עסקינן
בחושש
בגרונו...פשיטא
מהו דתימא
כיון דלרפואה
קא מכוין לא
לבריך עליה
כלל קמשמע לן
כיון דאית ליה
הנאה מיניה
בעי ברוכי".
ברכות
לה:-לו.
מסקנת
סוגיא זו היא
דעל תרופות
דאית ליה הנאה
מיניה מברך
ברכתם הראויה
בורא פרי העץ.
מסקנת
הסוגיא להלן
לח. שונה:
"שתיתא
רב אמר שהכל
נהיה בדברו
ושמואל אמר בורא
מיני מזונות
אמר רב חסדא
ולא פליגי הא
בעבה הא ברכה
עבה לאכילה
עבדי לה רכה
לרפואה קא עבדי
לה...וצריכא
דרב דאי מהאי
הוה אמינא
לאכילה קא
מכוין ורפואה
ממילא קא הויא
אבל הכא כיון
דלכתחלה
לרפואה קא
מכוין לא לבריך
עלויה כלל
קמשמע לן כיון
דאית ליה הנאה
מיניה בעי
ברוכי".
המסקנה
כאן היא דעל
רפואה דאית
ליה הנאה מיניה
מברך דוקא
שהכל ולא
הברכה הראויה
(מזונות)!
מפרש
הרא"ה (ברכות
לו.):
"פי'
ודוקא היכא
דחש בגרונו
דהתם נותן בו
שמן מרובה כל
כך שהשמן עיקר
ולאו דוקא
דיהב ביה כולי
האי דנפיק
מתורת אכילה
והוי לרפואה
בלחוד דכל כי
האי גוונא
אע"ג דמיתהני
מיניה לא מברך
עליה אלא שהכל
כדמוכח לקמן
בגמ'".
הנאה
גרידא מחייבת
במתיר - ברכת
שהכל.
דרך
אכילה מחייבת
במצוה - ברכתו
הראויה.
*
אכן
האיסור מנוסח
במונחים של
הנאה: "אסור
להנות מהעולם
הזה בלא ברכה".
המצוה נלמדת
בק"ו מברכת
המזון לאחריה
ושם
הקריטריון
הוא: "ואכלת"![17]
*
הזכרנו
לעיל הסוגיא
(יב.): "היכא דקא
נקיט כסא דשכרא
בידיה וקסבר
דחמרא הוא פתח
ובריך אדעתא דחמרא
וסיים בדשכרא
מאי". תוס' (ד"ה
לא לאתויי) ציטטו
את פסק הרי"ף:
"ופירש רב
אלפס השתא דלא
אפשיטא בעיין
אזלינן לקולא
ואפילו פתח
בחמרא וסיים
בשכרא יצא".
בהסבר שיטתו
הצענו דסבר דברכת
הנהנין מצווה
ובספק מצוות
אפשר להקל.
אלא דזה סותר
שיטת הרי"ף
לעניין
פועלים!
לאור
ההבנה
שבמצוות
הנהנין יש
מתיר ומצווה יש
להסביר: הרי"ף
סבור דכיוון
שסוף סוף אמר ברכה,
אף על פי שזו
ברכה שאינה
הגונה - פתח
בחמרא וסיים
בשכרא, היא
פועלת כמתיר
ותו ליכא איסור.
הצורך לחזור
ולברך ברכה
ראויה היא רק
מדין מצווה
ולכן הרי"ף
פוסק לקולא
בעוד בסוגיא
דפועלים
מדובר שלא
יברך כלל שם
פסק לחומרא.
עלה
בידינו
שבברכת
הנהנין נאמרו
שתי הלכות: מתיר,
מצווה. אפשר
שאלו שתי
הלכות נפרדות
שנזדמנו
לפונדק אחד,
אך אפשר שיש
קשר ותלות בין
הדברים:
יש
כמה מקומות
בהם התירו
לאדם לאכול
ללא ברכה לפניה:
(1)
הפועלים
(ברכות טז.,
לגירסת בעלי
התוס').
(2)
אונן (ברכות
יז:).
(3)
בעל קרי
(ברכות כ:).
(4)
מי ששכח והכניס
משקין לתוך
פיו בלא ברכה
(ברכות נ:).
הקשו
המפרשים[18]:
בשלמא למ"ד
דברכת הנהנין
היינו מצווה
אפשר להבין
שיש מקומות
שמסיבות
שונות וויתרו
על קיום
המצווה. ברם
למ"ד דברכת
הנהנין היינו
מתיר ובלי זה
אסור לאכול,
איך יתכן
שבמקרים אלו
מתירים איסור
אכילה?!
תירצו
המפרשים - יש
קשר ותלות בין
המצווה לאיסור.
האיסור איננו
איסור עצמאי
אלא הוא נובע
מחיוב המצווה.
במקומות הנ"ל
וויתרו על
חיוב המצווה
וממילא אזדא
לה נמי
האיסור:
"אלא
ודאי דעיקר
חיוב ברכת
הנהנין הוא
משום דחייבו
חכמים להודות
ולהלל לד'
קודם שהוא
אוכל ושותה,
וחיוב זה סברא
הוא משום מדת
דרך ארץ
וכדמצינן
שחייבו לברך
בברכת המצוות,
אלא ההבדל הוא
רק בזה דאילו
גבי מצוות לא
אלמוהו כ"כ את
החיוב עד כדי
כך שיהא אסור
לעשות מצוה
בלא ברכה
ושפיר מותר
להניח טלית
ותפילין
באמצע התפלה
ולברך אח"כ,
משא"כ גבי
ברכת הנהנין
אלמוהו רבנן
לחיוב הברכה ואמרו
דכל זמן שלא
בירך הוי
כאילו מעל או
גזל וכדאיתא
בברכות ל"ה
ע"א, ונמצא
לפי"ז דטעמא דחשיב
גזל הוא רק
משום דמחוייב
לברך אבל לא
שהברכה באה
להתיר את
האכילה,
ומשו"ה בעל
קרי ואונן
כיון דלא
מחייבי בברכה
שפיר מותר להם
לאכול ולשתות
בלא ברכה כיון
שעיקר איסור
הנאה בלא ברכה
איננו כלל
איסור עצמי
אלא מסתעף רק
ממה שחייבוהו
חכמים בברכה
ולכן כל שהוא פטור
מן הברכה אינו
עובר כלל בשום
איסור והרי זה
דומה להא
דאסור לאכול
ולשתות קודם
התפלה או קודם
קדוש והבדלה
דאין הקידוש
בא להתיר את האכילה
אלא אדרבה הוא
דכיון דרמיא
עליה מצוות קידוש
והבדלה לכן
אסרו חכמים
לאכול ולשתות
קודם שיקדש או
יבדיל".
מנחת
שלמה סי' יח,
אות ח'[19].
יש להעיר שברגע ש