בעניין חזן שאינו הגון

אני מביא כאן מכתב ששלחתי לפני כמה שנים לאמו"ר שליט"א בדין שליח ציבור שאינו הגון ואת התשובה שקיבלתי ממנו.

...

בקהילה בפריס, יש קבוצה שרוצה לארגן מנין מיוחד לצעירים לקרב אותם לתורה וליהדות.

במנין חלק מהמשתתפים מחללים שבת, וכדי לקרב את כולם, שכולם ירגישו שייכים, המארגנים רוצים לחלק קריאת התורה בין כל המשתתפים, ביניהם מחללי השבת.

וקמו מערערים ואמרו שלא נכון לתת למחלל שבת לקרוא בתורה.

ולכאורה הדין עמם כי בסימן נ"ג מובא שש"ץ צריך להיות הגון ועיין שם במ"ב ס"ק י'ד "דמי שהוא פסול משום עבירה פסול להיות ש"ץ אפילו באקראי".

ואף שמלשון המחבר משמע שדין הגון הוא רק דרך טובה ולא חיוב גמור, אחרי העיון במקור הדין, בטור, משמע שאיסור יש בהעמדת ש"ץ אינו הגון וז"ל הטור "וצריך שיהיה הגון דכתיב "נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה" אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב ואיתימא רבי אלעזר זה ש"ץ שאינו הגון".

אלא שגמרא זאת המובאה על ידי הטור נמצאת במסכת תענית במעמד מיוחד של תשובה והגר"א מביא בשם הכל בו בשם רב האי גאון שדין זה הוא דוקא בתענית ולא בשאר ימות השנה. אולם הגר"א מסיק דלא כהכל בו וז"ל וס"ל לטושו"ע דה"ה בשאר ימות השנה וכן משמע מדברי הפוסקים. ע"כ.

אלא שראיתי בערוך השולחן פתח להיתר וז"ל אך מפני עצם התפילה אין אנו נזקקים לש"ץ כיון שכולנו בקיאים ואין אנו צריכים שהש"ץ יוציא אותנו ואנחנו מתפללים כל אחד בפני עצמו. ע"כ (סעיף ה).

ולכאורה דבריו תמוהים כי ודאי גם מי שעבר עבירה יכול להוציא את חבירו במצוה שמאמין בה אם כיון להוציא וחבירו כיון לצאת, אלא ודאי טעם הפסול באינו הגון שלא ראוי שציבור יונהג על ידי עבריין.

וצ"ל בכוונתו שלשליח ציבור יש חשיבות ודין שליח דוקא כשמוציא אחרים. לפי זה החיוב שהשליח ציבור צריך להיות הגון הינו רק כשמוציא אחרים ידי חובתם, דבר שאינו נפוץ כלל וכלל היום.

לכן היה נראה לי, שיש מקום להתיר בשעת הדחק, כשכל הכונה היא לקרב נוער ליהדות, לסמוך על הערוך השולחן ולהתיר להם להתפלל במנין מיוחד וכמו שחשבו המארגנים. אבל אין לעשות כן במנין העיקרי, שם צריל לנהוג על פי עיקר הדין, שלא ראוי שמחלל שבת ינהג התפילה.

ואפשר אפילו להוסיף שנערים אלה דומים לאנוסים כי הם הולכים בעקבות הוריהם, ודבר גדול הוא שהם רוצים להתפלל בבית הכנסת (ושמעתי שכששמעו שלא יתנו להם להשתתף בצורה פעילה למנין הם נפגעו ולא רצו לבוא יותר).

אלא שבקריאת התורה לכאורה הדבר חמור יותר שהקורא מוציא הציבור ידי חובתו.

אלא שאחרי העיון אין הדבר כל כך פשוט כי באמת הקורא אינו מוציא אף אחד ידי חובתו ואפילו העולה לתורה צריך לקרוא בקול נמוך כדי שברכתו לא תהיה לבטלה ולא שמענו שהקורא והשומעים צריכים לכוון להוציא ולצאת ידי חובה.

והסיבה היא שאין חובה על כל אחד לקרוא בתורה וזה הסיבה שאסור להוציא ספר תורה למי שחבוש בבית האסורים (עיין ביאור הלכה סימן קל"ה ד"ה אין מביאין).

והתקנה לקרוא בתורה היא תקנה על הציבור משום כבוד התורה ואין בקריאת התורה דין של ש"ץ אלא כל מי שעולה קורא ורק עכשיו בגלל שאין הכל בקיאים נהגו להעמיד בעל קורא אבל יתכן שלא חל עליו כל הדינים של ש"ץ.

אלא שלכאורה שאלה זו תלויה במחלוקת הראשונים הביאם הבית יוסף בסימן קם ד"ה והמרדכי שמביא דברי רבינו יואל שהמרדכי סובר "אבל המברך הקורא בתורה אין מוציא את הרבים בברכתו שהרי כל אחד צריך לברך ולקרוא".

והשיב רבינו יואל "אי לאו משום הנכנסים והיוצאים כל ז' יוצאין בברכת הראשון הרי דמוציא את הרבים".

ונראה שהם חולקים על גוף הקריאה אם היא חובה על כל אחד מהציבור ואז המברך על הקריאה מברך בשביל כל אחד, או שהיא תקנה לכבוד התורה.

אבל המחבר פסק כמרדכי ואין קושיה מכאן לדברינו.[1]

אלא שקצת קשה לי ההיתר מדברי הזהר שהביא הב"י בסימן קמא (ד"ה ומתוך) וז"ל "ואסור למקרי חד בלחודוי ושתקן ושומעין מפומיה כאילו קבלין לה האי שעתא מטורא דסיני".

אם כן בעל הקורא הוא ממש שליח ציבור ואפילו יותר מזה.

אלא שאחרי העיון, נראה שדברי הזהר הם לפי השיטה שהבעל קורא מוציא אחרים ידי חובתם ומשום כך אין על המברך לקרוא בשקט עם השליח ציבור.

מה דעתך בכל זה?

...

---

[1] ועיין באגרות משה ח"ב סי' י"ח שכותב להתיר לצרף קטן למנין ושאין חשש של ברכה לבטלה משום וז"ל: "וכן קה"ת הוא רק מדרבנן שהברכות כיון שאינם על המצוה ממש אלא לכבוד התורה אין להחשיבם כברכה לבטלה ממש שיהיה איסור מדאורייתא".