בדין
כוונה בתפילה
חידוש
רבנו חיים
הלוי
התפילה
היא עבודה
שבלב ולכן
החובה לכוון
בתפילה היא
חלק אינטגרלי
של המצוה.
בעקבות הגמרא,
הרמב"ם אכן
פסק בפרק ד:
"תפילה
בלי כוונה
אינה תפילה ואם
התפלל בלא
כוונה חוזר
ומתפלל
בכוונה ".[1]
אולם
בפרק י כתב
הרמב"ם:
"מי
שהתפלל ולא
כיון את ליבו
יחזור ויתפלל
בכוונה ואם
כיון את ליבו
בברכה ראשונה,
שוב אינו
צריך".[2]
רבנו
חיים הלוי ראה
סתירה בין שני
הפסקים של
הרמב"ם. בפרק ד
משמע לו
שהרמב"ם פוסק
שבכל התפילה
הכוונה מעכבת
ואילו בפרק י
הוא כתב דוקא
בברכה ראשונה
הברכה מעכבת.
כדי
לתרץ את
הסתירה, רבנו
חיים חידש שיש
שני סוגי
כוונה :
1)
"שיכוון שהוא
עומד בתפילה
לפני ד'"
2)
"כוונה של
פירוש דברים"
והסביר
רבנו חיים
שדוקא בחיוב
לכוון "שהוא עומד
בתפילה לפני
ד'" כתב הרמב"ם
בפרק ד'
מהלכות תפילה
שהמתפלל בלא
כוונה כאילו
לא התפלל. ולמד
רבנו חיים
מסתימת דבריו שבכל
התפילה
הכוונה מעכבת
בה. ואילו
החיוב לכוון
פירוש הדברים
אינו מעכב רק
בברכה ראשונה,
באבות, כמבואר
ברמב"ם בפרק
י'.
יוצא
מדברי רבנו
חיים שאדם שלא
התרכז בחלק מהתפילה
ושכח שעומד
לפני הבורא
ורק שפתיו
מדובבות מילים
כהרגלו ולבו
בל עמו לא יצא
ידי חובת
התפילה.
שיטת
הטור
גם
הטור הביא
בלשונו הזהב
שני סוגי
כוונה שמנה
רבנו חיים וזה
לשונו:
"מחשבתו
כיצד ? דתניא
המתפלל צריך
שיכוון לבו
שנאמר "תכין
לבם תקשיב
אזנך" פירוש: א)
שיכוין פירוש
המלות שמוציא
בשפתיו וב) שיחשוב
כאילו שכינה
כנגדו שנאמר "שויתי
ד' לנגדי תמיד".
(טור או"ח צח)
אולם
נראה שלא חילק
בהלכה בין שני
סוגי כוונה אלה,
אלא כתבם בחדא
מחתא ודינם שוה
שלכתחילה
צריך לכוין
שתי הכונות
בכל התפילה. אולם
בדיעבד מי
שהתרכז רק באבות
ולא היה לו
שום כונה בשאר
התפילה
תפילתו תפילה.
כנראה
הטור הבין
ששתי הכונות
משלימות זו את
זו כשני צדדים
של אותו מטבע:
מי שכיון
פירוש המילים
ולא חשב כאילו
הוא מדבר
לבורא כביכול,
הרי הוא כאומר
מילים בעלמא
ואין זה תפילה
כלל, אלא
סיפור דברים
כקורא בספר
חול. ואם יודע
שעומד לפני
הבורא אבל
אינו מכוון
למילים
שמוציא מפיו,
הוא אכן קיים "שויתי
ד' לנגדי" אבל
אי אפשר לומר
שהתפלל, כי
התפילה היא
תחנונים ואם
אינו מכוון
למה שאומר
כאילו לא אמר.
פירוש
הב"י בדברי
הרמב"ם
המחבר
הלך בעקבות
הטור והביא
תמצית לשונו
בריש סימן צ"ח
ולא הביא כלל את
חידוש ההלכה
שיוצא
מפירושו של
רבנו חיים,
שהכוונה
ש"עומד לפני
הבורא" מעכבת
בכל התפילה.
ויתרה
מזו : הב"י לא
הבין הרמב"ם
כדברי רבנו
חיים, כי בפירושו
לרמב"ם, כסף
משנה, הוא
מביא אותה
גמרא כמקור
לשתי ההלכות
של הרמב"ם
שנראות
כסותרות זו את
זו משמע ששתי
ההלכות
עוסקות באותו
חיוב של כונה.
ונראה
לומר שהב"י לא
חושב שהרמב"ם
חידש בפרק י'
סוג חדש של
כוונה. כי
המעיין בסדר
של הרמב"ם
בהלכות תפילה
יווכח שבפרק
י' אינו בא
לחדש הלכות
בחיוב התפילה,
כי כך הוא
בניין הרמב"ם
בהלכות תפילה
:
· בפרק
א' הוא מסביר
מה דין התפילה
מן התורה ומה הוסיפו
חכמים
כשתיקנו
התפילה
המעשית.
· בפרק
ב' כמה ואיזה
ברכות תיקנו
חכמים בתפילה
בימי חול
ובמועדים
מיוחדים.
· בפרק
ג' דן בזמן
התפילה.
· בפרק
ד' ב"חמישה
דברים
המעכבים את
התפילה" אף על
פי שהגיע זמנה
וביניהם החיוב
לכוון.
· בפרק
ה' בשמונה
דברים שאדם
צריך להזהר
בהם בזמן
התפילה.
· בפרק
ו' הוא מביא
ההלכות שקבעו
חכמים כדי
לקבוע חשיבות
התפילה.
· בפרק
ז' הוא מדבר
בשאר ברכות
שתיקנו חכמים
בעת התפילה.
· בפרק
ח' הוא מדבר
בערך של
התפילה
בציבור.
· בפרק
ט' במנהגי
תפילה בציבור.
· בפרק
י' מה צריך
לעשות מי שטעה
בתפילתו,
ובראש הלכה א'
שבפרק זה הוא
מביא שדוקא
מי שלא כיון
באבות צריך
לחזור
ולהתפלל.
· בפרקים
שמסיימים
הלכות תפילה
הוא דן בדיני
בית כנסת (פרק
י"א), קריאת
התורה (י"ב
וי"ג) ונשיאת
כפיים (י"ד
וט"ו)
אם
כן ברור שבפרק
י' אין מקום
לחדש דין בעצם
חיוב התפילה
שכבר הסביר
דינו
בפרקים ד' וה'.
ולפי
שבפרק זה הוא
דן מה צריך
לעשות מי שטעה
בתפילתו הוא
גם דן במי
שהתפלל בלא
כוונה שזה סוג
של טעות. בפרק
ד' הוא דן
בחמישה דברים
שאדם צריך
להזהר בהם לכתחילה
- לפני שמתחיל
תפילתו. וכן
הוא בשאר
הדברים שמנה
שם, נטילת
ידים, כיסוי
הערוה, נקיות
מקום התפילה
ובדיקת נקביו.
בחלק
מן הדברים הוא
הסביר בפרק
עצמו מה הדין
אם לא נזהר
במה שתיקנו
חכמים, ובדין
כוונה, השאיר
הדין של בדיעבד
לפרק י' ששם
ריכז כל
הדינים של
טעות בעצם
התפילה.
לכן
אין סתירה בין
שתי ההלכות,
בפרק ד הוא דן
בדין כונה
לכתחילה
ובפרק י: מה
דינו למעשה
בדיעבד אם לא
כיון כנדרש.
ומה
שהובא להלכה
שברכת אבות
היא חשובה מכל
הברכות,
וכוונה מעכבת
בה אפילו
בדיעבד,
הסבירו התוספות[3]
כי יש בברכה
זו מלכות ע"י
אמירת "אלוקי
אברהם", כי כל
ברכה שאין בה
מלכות(אלוקינו
מלך העולם)
אינה ברכה.
שאר הברכות של
העמידה אין
בהם מלכות
משום שהן סמוכות
לברכה ראשונה
והן ניזונות
מה"מלכות" של
הברכה
הראשונה[4].
ואם לא כיון
בברכה ראשונה
אין כאן עמידה
כלל כי נפל
יסוד התפילה.
בכוונה
לצאת ידי חובה
נעיין
עכשיו בחלק
השני של דברי
רבנו חיים.
הוא שואל מה
המקור לחיוב
לכוון "שהוא
עומד בתפילה
לפני ד'". והוא
מסביר שמקור
הדין נמצא
בחיוב הכללי
שיש בכל
המצוות לכוון
שהוא עושה
אותו מעשה
בגלל שכך
ציוהו הקב"ה -
מצוות צריכות
כוונה.
ולכאורה
קשה להבין
דבריו כי אלה
הם שני סוגי כוונה
שונים. החיוב
לכוון שהוא
עומד בפני
הבורא הוא לדבריו
חיוב לכל
התפילה, כי
בלי הפנמה זו
אין זו תפילה
כמו שהאריך
רבנו חיים.
ואילו הכוונה
לצאת ידי חובה
היא חיוב לפני
התחלת המצוה.
וכוונה זו היא
כדי לתת
משמעות של
מצוה למעשה
המצוה. לדוגמא
מי שאוכל מצה
בליל ט"ו
בניסן בלי
לכוון לאכול
מצה זו משום
שכך ציוה
א-לוהים, הרי
זה כאוכל
קישואים כי גם
מי שלא רוצה
לקיים המצוה
יכול לאכול
מצה, אם כן זו
הכוונה שנותנת
ערך של מצוה
לפעולה.
ולכן
די שלפני
פעולת המצוה
יחשוב האדם:
"אני הולך
לעשות מעשה של
מצוה", אבל לא
ראינו שמחשבה
זו צריכה ללוות
האדם משך כל
הזמן של פעולת
המצוה.
אבל
אולי כוונת
רבנו חיים
לומר שמי
שמכוון בתפילתו
אינו צריך
לכוון
"שמתפלל מפני
שכך ציוה
הבורא" מפני
שכוונה זו
כלולה
בכוונתו בעת התפילה.
כי הנה החכמים
לא חייבו לברך
לפני התפילה
הברכה "אשר קדשנו
במצוותיו
להתפלל" וכן
ברוב המצוות כשהמצוה
עצמה היא
דיבור של שבח
לבורא לא
ראינו שמברכים
לפני כן ברכת
אשר קדשנו
במצוותיו, כך הוא
גם בקידוש
ובקריאת שמע
לדוגמא. ונראה
לי שהטעם פשוט
מפני שבמצוות
מעשיות שעיקר
המצוה היא
הפעולה, צריך
כוונה לתת ערך
של מצוה לפעולה
זו, לכן תיקנו
ברכה לפני
שעושה המצוה
כדי להכניס
הפעולה
בעולמה של
מצוה. אולם
בקידוש, קריאת
שמע ותפילה,
אם לא כיוון
למה שאומר לא
קיים המצוה,
כי המצוה היא
לא אמירת
מילים אלא
הכוונה
לעינינם, ואם
יברך לפני
תחילת האמירה
ובעת האמירה
כבר לא התרכז
ולא מכוון למה
שאומר, הברכה
לא תציל
המצוה, וגם
ההיפך נכון אם
כיון בעת
אמירת דברים
שבקדושה
לענינם, הוא
קיים המצוה,
ואמירתו היא
אמירת מצוה
ואין צריך כוונה
מיוחדת לכך.
אם
כן מובנים הם
דברי רבנו
חיים שהמקור
לחיוב כוונה
בתפילה נמצא
בכלל "מצוות
צריכות כונה",
אלא שהתרגום
המעשי של
כוונה זו תלוי
בסוג המצוה, במצוות
המעשיות על
ידי שיברך
לפני עשיית
הפעולה ובמצוות
התלויות
בדיבור
בכונה שבעת
אמירת הדברים.
למה
לא מברכים על
צדקה וביקור
חולים
הנה
הרשב"א[5]
שאל למה לא
מברכים
במצוות כמו
צדקה, ביקור
חולים, הלואה
ושאר מצוות
שבין אדם
לחבירו. והוא השיב
משום שעושה
המצוה תלוי
באדם אחר
שצריך לקבל
הצדקה
וההלואה
וכדומה.
אולם
לפי דרכנו
בהבנת דברי
רבנו חיים
אפשר להסביר
את זה בענין
אחר. סיבת
הברכה :
להכניס
הפעולה בעולם
המצוות. אנו
צריכים הברכה
רק בדבר שעצם
הפעולה אינה
מצוה, שרק
הכוונה הופכת
אותה למצוה,
כך הוא בנטילת
לולב, באכילת
מצה. גם
בלבישת ציצית
ותפילין שניכר
שעושה מעשה
מצוה כי זה
מעשה חריג,
בלי כונה אין
משמעות
לפעולות אלה.
הכונה היא
שנותנת נשמת מצוה
לפעולה. אולם
במצוות שבין
אדם לחברו,
כמו צדקה
וביקור חולים,
עצם הפעולה
היא מצוה ואין
צריך כוונה
מיוחדת לעשות
מפעולה זו
מצוה. לכן אין
צורך לברך על
פעולות אלה כי
הם ממילא בעולם
המצוות.
סיכום
ראינו
· שרבנו
חיים סובר שיש
שני סוגי
כוונה בתפילה:
מודעות
שעומדים בפני
השם - כוונה זו
מעכבת בכל
התפילה. והבנת
פירוש המלים -
וכוונה זו מעכבת
רק באבות.
· שהטור
והב"י סוברים
ששני כוונות
אלו משלימות
זו את זו ואין
משמעות לקיים
מצות תפילה
באחת בלי
חברתה, והחיוב
הוא לכוון בכל
התפילה ואם
עלה בידו רק באבות
יצא ידי
חובתו.
· שיש
עוד סוג כוונה
שלישי והוא
לכוון לקיים
המצוה. ושנראה
מרבנו חיים
שמי שכיון
בתפילתו יצא
ידי חובת
כוונה זו
הכללית.
· ומדברי
כולם למדנו
שהכוונה היא
חלק אינטגרלי
של מצות
התפילה וכמו
שאמרו חז"ל
"רחמנא ליבא
בעי". (סנהדרין
קו:)
· שאין
מברכים על
המצוות
כשהפעולה
עצמה היא בעצם
מצוה
שאול
דוד בוצ'קו