בדין תפילת הדרך בנוסע ברכב

מחלוקת המשנה ברורה והיביע אומר

בגמרא ובשולחן ערוך מובא שההולך פרסה חייב לברך תפילת הדרך.

המשנה ברורה פסק שגם מי שנוסע ברכבת חייב לברך בנסיעת פרסה אף שהוע יגיע ליעדו בתוך כמה דקות.

אולם הרבה פוסקים בני זמנינו חלקו עליו ופסקו שאינו מברך בשם ומלכות אלא אם כן נסע 72 דקות שזה הזמן ללכת ברגל מרחק של פרסה. כך פסק הרב חיים דוד הלוי שליט"א בספרו מקור חיים והביא כמקור לדבריו הפסק של הרב עובדיה יוסף שליט"א ביבע אומר.

הטעם של היביע אומר

הגאון הרב עובדיה יוסף מסביר בתשובתו (יביע אומר חלק א סימן יג) טעם האומרים שאין לברך בשם ומלכות אם לא נסע שיעור הליכה של ארבע פרסאות (72 דקות) :

מקור דבריהם במחלוקת הפוסקים בדיני אבלות, במי שלא שמע על פטירת קרובו ביום הקבורה, אלא כמה ימים לאחר מכן, ונפסק בשולחן ערוך שאם הוא היה במקום קרוב - במרחק עד עשרה פרסאות, שיעור הליכה של יום אחד - מצטרף לאבלים האחרים ומסיים אבלותו אתם בתום שבעה ימים מיום הקבורה, ואם היה במקום רחוק ביום הקבורה עליו לשבת שבעה מיום ששמע השמועה.

והרב עובדיה יוסף הביא דברי המקור חיים (שאלה כ) ועוד מחברים שפסקו שאם היה יכול להגיע באותו יום בהליכה ברכבת דינו כמי שהיה במקום קרוב בעת הקבורה אף שהוא היה רחוק יותר מעשרה פרסאות ממקום הקבורה. ומסביר הרב עובדיה יוסף שלפי פוסקים אלה המושג רחוק וקרוב תלוי בזמן ולא במרחק.

ומקור דבריהם בגמרא פסחים : מי שהיה בדרך רחוקה בי"ד בניסן חייב להביא קרבנו בפסח שני, ולומדת הגמרא מפסוק "ובדרך רחוחקה לא היה" שאף שהיה יכול להגיע בסוסים ופרדים נחשב דרך רחוקה. ואומרים הפוסקים הנ"ל שדוקא שם שיש מקור מלימוד מפסוק הכל הולך אחרי המרחק אבל בעלמא שאין פסוק צריך לשער לפי הזמן ולא לפי המרחק.

ומביא הרב עובדיה יוסף שו"ת זכרון יהודה שמחדש שכדין אבלות כך הדין בתפילת הדרך, ומסיק הרב עובדיה יוסף שאף שיש פוסקים שחולקים באבלות ואומרים שגם באבלות הכל לפי המרחק, אין לברך, משום ספק ברכות להקל.

טעם המשנה ברורה

וצריך לבאר למה המשנה ברורה לא חש כלל לאותן הסברות וחייב לברך לפי המרחק ולא לפי הזמן.

ונראה לי שדעתו שאין לדמות כלל דין תפילת הדרך לאבלות, כי הנה השו"ע בדיני אבלות כתב בזה הלשון :

"אם היה מקום קרוב שהוא מהלך י' פרסאות שאפשר שיבוא ביום אחד".

המחבר כתב שני סימנים למקום קרוב, י' פרסאות והאפשרות לבוא ביום אחד, לכן יש להסתפק מה נכתב בדוקא, י' פרסאות או האפשרות לבוא ביום אחד, אבל בדין תפילת הדרך, אין שום רמז לא בגמרא, לא ברמב"ם, לא בראשונים, לא בטור ולא בשו"ע ולא בנושאי כליהם, שהפרסה בתפילת הדרך תהיה קשורה בזמן ולא בדרך. והלוא כבר בזמן התלמוד היו סוסים ופרדים - כמו שרואים בגמרא פסחים שהביאו הנך פוסקים - ולכן אין להסתפק כלל בשאלה זו בתפילת הדרך והברכה תלויה במרחק ולא בזמן כפשטות הוראת הגמרא והשולחן ערוך.

וכך מפורש בדברי שו"ת מקור חיים וז"ל :

"לפענ"ד (באבלות דין מקום קרוב תלוי בזמן) דהנה בגמ' מו"ק איתא ר"ש אומר אפילו בא ביום השביעי ממקום קרוב מונה עמהם, ופירש רש"י בד"ה מונה עמהם עם האבלים שבאותו מקום הואיל דבמקום קרוב היה ויכול לבוא בתחילת האבלות חשבינן ליה כמו דאתא,... עכ"ל רש"י, אלמא דזה תלוי רק אם יכול לבוא ביום אחד, ואף שבה"ג מביא השיעור של י' פרסאות אין כוונתו להורות דוקא עשרה פרסאות לחוק,... ואם יוכל לבוא אף במסילת הברזל אף חמשים פרסאות גם זה מיקרי מקום קרוב, לכן לא הוזכר בגמרא מהלך יום רק מקום קרוב, ודאי כוונת הגמרא כך הוא רק שיוכל לבוא בזמן קצר."

אם כן מפורש בדבריו שכל חידושו הוא דוקא באבלות ששם בגמרא מבואר הלשון "מקום קרוב", אבל בתפילת הדרך שבגמרא מובא הלשון "פרסה" הדבר ודאי תלוי במרחק.

מצד הסברא, הרב עובדיה יוסף רצה לומר שברכה זו תלויה בסכנה ושאין כל כך סכנה בהולך ברכב כמו בהולך רגלי. אולם אין דבר זה ברור כלל, הלוא עיננו רואות כמה סכנות גדולות יש - אפילו בתוך העיר - בנסיעה ברכב, והסכנה ודאי שאינה תלויה בזמן הנסיעה. (ובאמת המ"ב כותב שיש לברך תפילת הדרך אפילו בתוך העיר אם נשקפת חשש מיוחד).

וגם מה שרצו ללמוד מהגמרא פסחים אינו נראה, כי שם מדובר בהבנת המילה בפסוק מן התורה, ואצלנו מדובר בתקנת חכמים ולשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד, ובפרט בפסוק כתוב "דרך רחוקה" ואצלנו כתוב פרסה.

תפילת הדרך - נטילת רשות

ואגב ברצוני לתרץ פירוש רש"י תמוה על הסוגיה דתפילת הדרך :

הגמרא שאלה: עד היכן אומר תפילת הדרך? והגמרא תירצה : עד פרסה. רש"י הביא שני פירושים לגמרא, פירוש השני - המקובל להלכה - שהכוונה "עד כמה יבקש לילך שיהא צריך להתפלל, עד פרסה". אבל בפירושו הראשון הוא מסביר "עד כמה זמנה להתפלל עד פרסה אבל לא לאחר שהלך פרסה". פירוש זה יותר מתאים ללשון הגמרא, אבל לכאורה טעמו אינו מובן : למה אדם שנוסע כמה פרסאות לא יוכל להתפלל תפילת הדרך, וכי משום שפשע ולא התפלל מיד לא יוכל יותר לבקש שמירה על המשך דרכו ?

ונראה לי להסביר שבאמת אין תפילת הדרך קשורה בסכנת הדרכים. להולך במקום סכנה יש חיוב לומר ברכה כמבואר בשו"ע.

"ההולך במקום גדודי חיה ולסטים מתפלל צרכי עמך מרובים וכו'" (סימן קי,ג)

אולם בתפילת הדרך לא מוזכר שהסכנה היא העילה לברכה זו וזה לשון הגמרא:(ברכות כט:)

"אמר ליה אליהו לרב יהודה אחוה דרב סלא חסידא :כשאתה יוצא לדרך המלך בקונך וצא, מאי "המלך בקונך וצא" אמר רבי יעקב אמר רב חסדא זו תפילת הדרך."

וכן הענין של סכנה אינו מוזכר כלל בשולחן ערוך כתנאי לברכה זו (בניגוד לברכת הגומל) אלא כוונת הברכה לבקש רשות מאדון כל לשוט בעולמו "המלך בקונך וצא".

לפי זה דברי רש"י מובנים, אדם צריך לבקש רשות לפני שיוצא, ועד פרסה זה עדיין לא נקרא יציאה, אבל אחרי פרסה הלוא כבר יצא בלי רשות, איזה רשות הוא יבקש ? כדי להמחיש החשיבות לבקש לפני המעשה אסרו חכמים שיאמר ברכה זו אחרי שנסע פרסה.

ולפי זה גם מובן שלא נוהגים לברך תפילת הדרך בעיר גם כשיש סכנה בתוך העיר.

שאול דוד בוצ'קו