על דרכו של בן תורה בצבא

מכתב מיונה עמנואל על המאמר "בעניין גיוס תלמידי ישיבה"

קראתי בעיון רב את המאמר "בעניין גיוס תלמידי ישיבה" של ראש הישיבה הרב משה בוצ'קו שליט"א. זה מאמר חשוב ומעמיק, בליווי מקורות ומן הראוי שיתפרסם בחוגים רחבים.

אולי אפשר להוסיף נקודות אחדות.

יציאת בן ישיבה לצבא נמצאת במחלוקת ביהדות הנאמנה. במאמר הנ"ל הועלו טענות מוצדקות להליכת בו ישיבה לצבא. מאידך יש לדעת שבודאי ישנם בני ישיבה שרצוי מאוד שימשיכו בלימוד התורה בישיבה ולא ילכו לצבא. מדובר בבני תורה מוכשרים מאוד, שמקפידים על כל רגע, מקדישים כל חייהם ללימוד תורה, - בני תורה שטובת עם ישראל דורשת שימשיכו בלימוד בישיבה, הם יעלו מעלה מעלה ויהיו מנהיגי הדור הבא, רבנים, ראשי ישיבות וכו'. הם ישרתו את העם ע"י המשך לימוד התורה ללא הפסקה. מצד שני ישנם בחורים שטובת העם מבקשת שלא ילכו לצבא, הם לא יוסיפו כבוד ליהדות הנאמנה, לא ביציאתם לצבא [גם לא במקום אחר] והמשכיל יבין. למה להתווכח אתם? למה לדרוש מהם שיתגייסו?

ומכאן למתגייסים לצבא. יש להדגיש הבעיות היום-יומיות של בן ישיבה בצבא. האם מחנכים בישיבת ההסדר בצורה טובה ומועילה לעמוד על קיום המצוות בצבא? האם שומעים הרצאות מיוצאי צבא על הבעיות המעשיות שיש להתגבר עליהן? אמנם יפה לדבר על קידוש השם של בני ישיבות בצבא, אבל הדברים דורשים חינוך והכנה רבה.

אחת הבעיות "הקטנות" בצבא היא לפענ"ד בעיה חמורה ומרכזית. בישיבות רבות אין הקפדה להיות בבית המדרש בהתחלת התפילה. בדרך כלל יודעים מתי מתחילים "ישתבח", כמובן משתדלים להיות בזמן ההוא בבית המדרש, אפילו לפני זה, אבל אם זה פעם לא הולך, לא קרא אסון. נדמה, שתנאי ראשון להצלחת בן ישיבה בקיום המצוות בצבא, הוא הקפדה על זמן התפילה בבסיס הצבאי. אי-הקפדה על זמן התפילה עלולה להרוס את התפילה בציבור בצבא. זה מאחר כמה רגעים, זה מאחר חמשה רגעים, ובמו ידים הרסו את המניין. יש צורך לסיים את התפילה בשעה מסוימת והאיחור של כמה חיילים הורס את ההתחלה של חיי תורה בבסיס - תפילה בציבור. בן ישיבה ההולך לצבא חייב להיות חדור הכרה של החיוב להקפיד על זמני התפילה בצבא. כאשר הוא שומע שמחר בבוקר יתפללו בשעה שש, מוכרח להיות ברור שמחר בבוקר הוא יהיה עוד לפני שש במקום התפילה. אם יעשה כך - יש תקווה לקיום המצוות בצבא, אך אם חסרה לו המשמעת הפנימית להקפיד על זמני התפילה בצבא, כל הכוונות היפות ילכו לאיבוד. ואם חבר מארגן איזה שיעור בשבת, אין לבוא לשם באיחור של רבע שעה. ואם מחליטים להתפלל בערב מעריב בשעה מסוימת, למה לאחר? האיחור של המאחרים גוזל מנוחת הלילה של המדייקים.

זאת מחלה איומה שחדרה בתוך החברה שלנו. זה כמו מחלת העישון - אדם שהתרגל והתמכר לה, קשה מאוד להשתחרר ממנה. תמיד מאחרים, זה אף כבודו שאחרים יחכו לו, זה שייך לחכמת החיים שלו, שיש לאחר, שמא הוא צריך לחכות לאחרים. אכן אסון נורא, "אני צריך לחכות לאחרים, זאת פגיעה בכבודי!" האיחור התמידי שייך לזלזול בכבוד הזולת שחדר לדאבוננו גם לתוך מחננו. מאידך, איזו הרמוניה, איזה שיתוף פעולה והתחשבות בזולת, כאשר בשעה שנקבעה כולם נמצאים ומתפללים יחד, לומדים יחד, אוכלים יחד שרים יחד.

ועוד נקודה, בדרך כלל אפשר לסמוך על הכשרות בבסיס צבאי גדול. חייל דתי יודע שיש צורך להתעניין מי אחראי על הכשרות המטבח. במוצבים קטנים הבעיה יותר קשה, וחייל דתי בודק את המצב ולפעמים יחליט שיש צורך להכשיר את המטבח או לאכול רק אוכל קר. זאת החלטה קשה, אבל אין ברירה. קיימת עוד בעיה של כשרות האוכל, ולאו דווקא בבסיס. לפעמים יש צורך לקנות אוכל, פירות או שתייה, בדרך לבסיס או בדרך בחזרה. הדרך ארוכה ומוכרחים לאכול ולשתות, לפני הנסיעה, או באמצע או בסיום. מי שגר כל השנה בישוב דתי או בא מהישיבה אינו יודע שבקיוסקים על יד תחנות האוטובוסים יש לפעמים בעיה חמורה ביותר של כשרות. אפשר להתגבר על הבעיה, אפשר לקנות שתייה עם הכשר, אבל יש צורך במודעות לבעיה. באכילת פירות בקיוסק קיימת בעיה של ספק טבל, ערלה וכדומה.

זה נראה קצת מוזר, שראש ישיבה או הר"מ ידברו בשיחות בישיבה על בעיות "קטנות" כאלו, - אחריות על תפילה בציבור, הקפדה על תפילה בציבור ע"י משמעת אישית על כל אחד ועל זהירות באכילה בקיוסקים. אבל לפענ"ד אלו לא בעיות קטנות כלל. חיי תורה בנויים על שרשרות דקות ביותר. אם השרשרת שלמה, יש לה יופי, ואם לא - זה אוסף של גרוטאות. כלל זה יפה בישיבה, ובודאי כאשר יוצאים לצבא.

ואולי זאת בעיית הדור שלנו - מתביישים לדבר על "הקטנים". פעם שאל אותי רב בית הכנסת, על איזה נושא רצוי לדבר. עניתי לו, שראוי לדבר על מצות "ביומו תתן שכרו", על החובות הגדולים שאנשים משאירים אצל המכולת. הרב אמר, שהוא אינו מוכן לדבר על דברים פשוטים כאלה. זאת זכותו של בעל מסילת ישרים שהחליט לכתוב על דברים שכולם יודעים, על מאות דברים פשוטים! לפני זמן קצר הייתי בשבע ברכות בכפר חסידים, בתום השבע ברכות בקשו את משגיח הישיבה, הרב דוב יפה שליט"א, לישא את דברו. הוא העיר שדעתו אינה נוחה מהצחוק וההוללות ששמע באמצע אמירת הברכה האחרונה של השבע ברכות, דבר שהתפשט בשנים האחרונות. נגשתי אל המשגיח שליט"א והודתי לו שהעיר על "קטן" זה. המצב הנוכחי דורש שמעירים על הדברים הקטנים דווקא, הן ע"י שיחה בפומבי, הן ע"י שיחה בין הרב ותלמידו.

כאשר בן ישיבה מודיע לראש הישיבה שעומד להתארס - זאת שעת הכושר לראש ישיבה לדבר על דברים "קטנים". זה הרגע שהרב יכול לתת עצה נחוצה להמשך החיים, זאת השעה שהרב יכול לדבר על חובת כיסוי ראש של אשה בישראל. תוכן השיחה בודאי יועבר לכלה. שיחה כזו תתן חיזוק לשנים רבות והחתן יזכור כל החיים מה אמר לו הרב, כאשר הודיע לו ארוסיו. כמובן לא מדובר רק בשיחה אחת, ויתכן שהרב רואה שיש צורך בשיחה נוספת, אולי שיחה עם החתן והכלה יחד.

סיכום: כוונות טובות דורשות גם לביצוע, זה דורש חינוך והדרכה נאותה להקפדה על דברים "קטנים".

תשובה לרב יונה עמנואל* על כתבתו

"על דרכו של בן תורה בצבא"

הרב משה בוצ'קו

הערותיו ועצותיו על הבעיות היום יומיות של בן תורה בצבא, הן מאוד חשובות, וכמובן שעל ישיבת הסדר, להכין את את תלמידיה לשרותם בצבא, כדי שגם שם יהיו לדוגמא, למופת ולקידוש השם.

בתחילת המאמר, הוא איך שהוא חולק במקצת על דברי בענין חשיבותה של הליכה לצבא לבני ישיבה, והוא מחלק אותם לשלש קטגוריות.

א) בחורים שטובת העם מבקשת שלא ילכו בצבא. הנה בחורים אלה בדרך כלל לא מתקבלים בישיבת הסדר, ועל כן לא אתייחס להם.

ב) רוב הבחורים, שמר עמנואל מזדהה כל כולו עם דרכי.

ג) בני תורה מוכשרים מאד, שטובת עם ישראל דורשת שימשיכו בלימוד בישיבה בלי ללכת לצבא, ובזה יותר לי להתווכח אתו.

א) למעשה מאוד קשה להחליט על בחור בן שמונה עשרה שנה, שאך עתה סיים את התיכון, שהוא יהיה בהמשך למודיו גדול הדור?

והנה בעשרות שנים שעברו, הרבה עשרות אלפים שלמדו בישיבות הגבוהות משך הרבה שנים, והרבה מהם ממשיכים בכוללים כל ימי חייהם, כמה "גאונים" יצאו מהם? אמנם לא זאת השאלה העיקרית לע"ד. השאלה היא, האם אנחנו רוצים לחנך "גאונים" כמו קופסא של בשמים להריח בה או מזוזה לנשק אותה, או רבנים שיהיו מורי דרך, מעורבים בחיים, רבני עיר, דיינים, ראשי ישיבה. אמנם אם אלה יינתקו כליל מן החיים, ורק יתכנסו בתוך ד' אמות של הלכה, ותורתם אומנותם עד שאפילו יהיו פטורים מתפילה, האם יוכלו לפסוק הלכה למעשה בדבר שאין להם שום ידיעה. האם יכולים להנהיג את הציבור ולייעץ אותו.

יכולים להיות גדול כר' שמעון בן יוחאי, אמנם גם הוא כשיצא מן המערה, יצתה בת קול ואמרה להם חיזרו למערתכם (שבת לג.)

מי שרוצה באמת להכשיר את עצמו - מרוב חשקו בתורה ומאהבת עם ישראל - לשרת את הציבור בידיעת התורה שלו, עליו להיות שנה בצבא, ולהיות במגע עם האוכלוסיה הרחבה וללמוד ולהבין את שאלותיו, ספקותיו ולבטיו. זה רק יוכל לעזור ללימודו, שלימודו לא יהיה מנותק מן המציאות.

פוק חזי מה כותב הרמב"ם (הל' סנהדרין ריש פ"ב) אין מעמידין בסנהדרין בין בגדולה בין בקטנה אלא אנשים חכמים ונבונים, מופלגים בחכמת התורה, בעלי דיעה מרובה, יודעים קצת משאר חכמות כגון רפואות וחשבון ותקופות ומזלות ואיצטגנינות ודיני המעוננים והקוסמים ומכשפים והכלי ע"ז וכיוצא באלו כדי שידעו לדון אותם.

מכתב מהרב אברהם משה קראוס אבד"ק וואגאש יע"א

מוצאי ת"ב בן דוד בא

פה לונדון יע"א

החוה"ש וכ"ט סלה יעלה ויבוא על ראש הרה"ג הגדול שמו הטוב נודע בשערים מרביץ תורה לעדרים סוע"ה מגזע גאונים כקש"ת מו"ה משה שליט"א בוצקו ראש הישיבה דישיבת "עץ חיים מונטרה" וכעת בעיה"ק ירושלים תובב"א.

אחדשה"ט ושת"ה כראוי וכנכון לערכו הרם.

...מאוד נהנתי מן החוברות כמובן רצוני להיות מנוי להנ"ל וגם הנני שולח לכם חדו"ת להדפיס בקובץ הבא לע"נ מוח"ז הרה"ח רבי אברהם בן מו"ה בנימין זאב הכהן מילער ז"ל מק"ק גענף אשר היה ממחזיקי "עץ החיים במונטרה" נלב"ע י"א שבט תשמ"ז לפ"ק.

ע"ד השקפת הדר"ג אני הק' קבלתי אחרת מרבותנו הק' והוא שענין הציונות הוא כפירה והכחשה גמורה בכנסת ישראל כי כנסת ישראל ההנהגה שלה הוא למעלה מן דרך הטבע משל לההנהגה הוא שכהנים זרקו מפתחות ההיכל למעלה ונתקבל לא יצאנו לגלות מפני שלא היה לנו "צבא" "פארלימענט" וכדו' אלא מפני שלא שמרנו התורה הק' ועוד קדושת יהודי הוא כ"כ גבוה שאין לנו שום השגה למשל יהודי שלא אכל מצה בט"ו ניסן או שלא יטול ד' מינים בט"ו תשרי הרי ביטול מצות עשה להבדיל אלף אלפי הבדלות גוי שיטול לולב בט"ו תשרי או שיאכל מצה בט"ו ניסן לא עשה ולא כלום הטעם הוא פשוט כי יהודי הוא מהות אחרת לא קובע אותו "צבא" וכל סימני "מדינה" אלא ההנהגה ניסית שנכתב בשירת האזינו ולזה המדינה הוא חילוף המהות של כנסת ישראל כי מדינה המהות שלו הוא שאנו גוי כמו האנגלי שנצרך "פארלימענט" ו"צבא" וכו' וכדומני שזו הוא כפירה במהות היהודי.

תשובה למכתבו של הרב אברהם משה קראוס שליט"א

הרב משה בוצ'קו

כ"ג מנ"א תשנ"ו

לכבוד הרב הגדול איש האשכולות בתורה וי"ש כקש"ת מוהר"ר אברהם משה קראוס שליט"א אב"ד דק"ק וואגאש.

אחדשה"ט בכבוד הראוי למעכ"ת, רב תודות בעד מכתבו היקר ממוצאי תשעה באב,...

גם רב תודות בעד חד"ת בענין ברכת כהנים של אבל ר"ל, ובס"ד נדפיס אותם בחוברת שתצא לאור בס"ד תוך חדשיים בערך.

כן קראתי בענין את השגותיו על השקפתי בענין הליכה לצבא, כמובן ששיטתנו בזה, הוא בין שני הפכים.

יקבל נא תשובתי על הערותיו בדף הצמוד, ומה נעימים דברי בקורת ומחלוקת, כשהם ערוכים מתוך אהבה ורצון טוב.

והנני דושה"ט ושלום כל הנלווים אליו, בברכת כתיבה וחתימה טובה והרבה תודות על התענינותו וענותנותו דמר,

הנה מה שכתב כת"ר, שישראל רק מנוהל בהנהגה נסית, הוא נגד גמרא מפורשת, ברכות דף ד' ע"א, "מכאן אמרו חכמים ראוים היו ישראל שיעשו להם נס בימי עזרא כדרך שנעשה להם נס בימי יהושע אלא שגרם החטא! רש"י אלא שגרם החטא ולא הלכו אלא ברשות כורש וכל ימי מלכות פרס נשתעבדו לכורש ולאחשורוש ולדריוש האחרון. הרי שהגאולה השניה נעשית לא בדרך נסית אלא בדרך סיעתא דשמיא.

ומה שכתב כ"ת מפ' האזינו, יעיין נא כת"ר בדברי הרמב"ן, בסוף השירה וז"ל "והנה השירה הזאת אשר היא בנו לעד אמת ונאמן ... וזה דבר ברור כי על הגאולה העתידה יבטיח ... והנה אין בשירה הזאת תנאי בתשובה ועבודה ... ויכפר על חטאתינו למען שמו" עי"ש באורך. וא"כ אנא, אל תכתיבו לד', מתי ובאיזה דרך יקרב את הגאולה. וע"כ גם מה שכ"ת כותב כי פארלימענט וצבא וכד' היא כפירה במהות היהודי, שוב אני אומר לכ"ת, אל תפסקו הלכה לפי מהלך רוח שלכם, אלא ההלכה היא זו שקבעו חז"ל. והנה כן דברי הרמב"ם הל' שבת פ"ב הל' כ"ג "ובכל מקום אם באו על עסקי נפשות או שערכו מלחמה או שצרו סתם יוצאין עליהם בכלי זיין ומחללין עליהן את השבת, ומצווה על כל ישראל שיכולין לבא לצאת ולעזור לאחיהם שבמצור ולהצילם מידי הגוים בשבת ואסור להם להתמהמה למוצאי שבת".

וכמו שברור אצלי, שאם ח"ו יש איזה חולה, אז הולכים לרופא המומחה ולפרופסור ולא סומכים על "ההנהגה שהוא למעלה מדרך הטבע".

אשרי הדור שלנו שזכה לראות במו עיניו [מי שלא סוגר את העיניים] את הנסים הגדולים אחרי השואה הנוראה, וזכינו לחדש את עצמאותנו, ונתקיים בימינו "בונה ירושלים ה', נדחי ישראל יכנס".

ואשרי בחורינו, אנשי הצבא, שנעשו שותפים להקב"ה שכתוב בו "הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל" והם עומדים במס"נ עשרים וארבע שעות ביום לשמור על עם ישראל ועל ארצו.

ואין ספק, שמצוה כזאת, לצאת ולהילחם ולמסור את נפשו בעד הצלת העם היא מן הגדולה שבמצוות, אשרי חלקם. ואנו תפלה שד' יסרב לשמוע למקטרגים, אלא ישמע לאלה המהפכים בזכותם, הס קטיגור וקח סניגור, ונזכה לגאולה שלמה בב"א.

מכתב ממר ולדמן על מאמרו של הרב משה בוצ'קו

"על גיוס תלמידי ישיבה לצבא"

כב' מערכת קול מהיכל.

תודה על שליחת החוברות ג' ד'. אני נהנה מאופן כתיבת המאמרים ברווחים וההפסקים בין כל קטע וענין, ובפירוט יתר וסיכום, בצורה זו הענין קריא ומובן יותר.

בענין המכתב על גיוס בחורי ישיבות הנני להעיר. ישנו במצבינו נידון מיוחד. (ולא ראיתי שדנו בה אלו הדנים בנושא.) אם התינוקות שנשבו שבישראל בחרו מכוח כוחם ורובם, מנהיגים מדיניים ומנהיגי צבא אשר שיקוליהם וסדר עדיפותם, אופן הדיונים האחריות והרצינות הדרושים לפני כל צעד והכרעה, איננו כלל כפי שצריך להיות עפ"י התורה. האם בכוחם לחייב את שומרי התורה - שהם המיעוט - להשתתף בהגנה, כאשר בגלל דרכם הלא נכונה נוצרים סיכונים ופקוח נפש רח"ל.

האם זה בכלל "מלחמת מצוה", להלחם כאשר שיקול מוטעה מחייב זאת, ועפ"י תורה אפשר וצריך לא להלחם כעת במצב מסוים?[1]

לדוגמא: הרי יתכן שעפ"י תורה היו חייבים בפרוש האינתיפדה להכות בפורעים או לגרשם באופן שיטיל פחד שיפסיק לגמרי אותו. וכן למנוע מכלי שהתקשורת סיקור מהאורעות כדי שלא יפריעו לביצוע. ולא צריכים להתחשב ב"ערכים" של הומוניזם וזכות לדעת. ואדרבא ע"י עונש מרתיע חד פעמי ימנע מב' הצדדים -להבדיל- הרבה קרבנות. אם כנים הדברים, איך נחייב את שומרי התורה להלחם באינתפדה שהיא מלחמה לא להם. מלחמה שהחילונים גרמו אותה בעקיפין. כמובן אם א"א להלחם בלי השומ"ת אין מתחשבים בגורמים למצב אלא בהוה, שכעת עם ישראל נתון בסכנה. אבל כאשר החילונים לבדם יכולים להלחם איזה צידוק הלכתי ניתן לחייבינו להגן. משל למה"ד לקבוצת אנשים שפרצה את חומת העיר לצורך הנאתם שלא כדין, וכאשר בא האויב פשוט שמוטל רק עליהם להגן על הפירצה, אם ביכולתם להגן. וכי ניתן לחייב את שאר בני העיר להשתתף בהגנת הפירצה שהקבוצה פרצה.[2]

עוד דוגמאות: ב"ליקוטי שיחות" חט"ו עמ' 490 מובא שבעת כיבוש העיר העתיקה נחבאו ירדנים בבית האו"ם והיתה הוראה לא לפוצץ, והעדיפו שיקול של ספק סיכון עתידי מדיני על פני סיכון ודאי ומיידי. האם השיקול להמתין במתקפה על מצרים במיוכ"פ עד להודעה לארה"ב בגלל שיקולים מדיניים היתה נכונה עפ"י דעת תורה ? האם לא היה ניתן למנוע את פציעתם והריגתם של חלק מהחיילים הי"ד אילו היו נוהגין ע"פ התורה ? (ראה תחומין ד' עמ' 249).

ב"אלון בסופה" בעמ' 292 ועוד שבמלחמת שלו' הגליל נמנעו מלפגוע באזרחים בעת נסיעת הטנקים תוך כדי סיכונם. וכדומה האם סיכון זה ותוצאותיו הם מלחמת מצוה ?

נדמה לי שכל זה איננו קשור לשאלה איך להבין את תופעת המדינה האם זו אתחלתא דגאולה או סופא דגלותא. גם בגאולה יש לנו להתנהג רק עפ"י ההלכה, ואף אם הרגש יסתור מסקנא הלכתית מסויימת מוטל עלינו להתעלם מרגש זה ולדון בנושא בצורה הכי אוביקטיבית וענינית שאפשרי ועין בהקדמת ר"י מסלנט זצ"ל לכ"ע "תבונה".

מהמצפה לתשובה וברור עניני

נ.ב. בזמן הנביאים למרות שחטאו שמרו על ההלכה עכ"פ בקשר לממונות ועכ"פ באופן רשמי ועפ"י רוב. וכמבואר ברד"ק מלכים א', כ"א י"א. ובסנהדרין מ"ח:. ולכאורא כן גם הי' בימי בית שני. ויש לברר נקודה זו, - אם נוכיח שאז התחייבו עפ"י תורה להשתתף במלחמות המלכים-. כן יש להדגיש שכל הנ"ל הוא רק בנוגע להשתתפות בחלק המסוכן של צה"ל. לגבי שאר המקומות בצה"ל יש יותר מקום לפקפק בטיעון הנ"ל.- אבל כמובן שישנם טיעונים אחרים-.

תגובה על הערותיו של מר ולדמן

הרב משה בוצ'קו

ישנם לפע"ד כמה אי דיוקים בקביעותיך

א. הנך כותב שהם - המנהיגים שלא שומעים לתורה - הם יוצרים סיכונים ופיקוח נפש רח"ל, זה לא נכון. הפקוח נפש נוצר מהאיבה של הגויים, מזה שהם רוצים להגלות אותנו מארצנו, וגם מרוב שנאה להרוג ולרצוח אותנו. ואם המדינה לא תצא למלחמה נגדם לא יישאר חלילה שריד ופליט מישראל, ואם אתה יושב בשלוה בבית המדרש ולומד, זה בגלל שאחרים נלחמים בחירוף נפשם כדי להציל את העם ואתה בתוכם. אתה, לפי טענתך, תוכל לפטור את עצמך מלהשתתף בשרות, רק אם יש לך עצות אחרות להנצל ממלחמת האויב, אבל כל זמן שאתה זקוק ונהנה מעזרתם של אלו שלוחמים בשבילך, טענתך היא לא רלוונטית.

ב. קביעתך שהיה אפשר להנצל במלח㪮ות, באופן יותר 㪮ועיל, אם היו שומעים לעצות חכמי התורה, נראית מוזרה. זה פעם הראשונה שאני שומע שלחכמי התורה, לרבנים ולראשי הישיבות, יש פטנטים אחרים לנצח במלחמה, ורק מפני שלא שמעו להם, הפסידו בקרב. לא היה ולא נברא. היפך הוא הנכון. הרבנים תמיד אמרו, שבעניין המלחמה וההגנה, רק המומחים יכולים להורות. וידוע, שגם בדבר שהיה נראה שמן התורה לא צריך לעשות "שלום" עם האויב ע"י ויתור של חלקים מאדמתנו, רובם של הרבנים מן המחנה החרדי (וכן הרב י.ב. סולובייצ'יק זצ"ל) פסקו שאין לערב "הלכה" בעניין זה, וכי רק המומחים בענייני הגנה יכולים לפסוק בזה, כמו שבעניין אכילת יום הכיפורים לחולה, הרב ישאל את הרופא.

ג. הקביעות שלך, שאלה שקובעים צעדי המלחמה, יש להם נגיעות חיצוניות, והם יוציאו למלחמה לא כדי להגן על העם והמולדת, והם יקבעו צעדי מלחמה מתוך נימוקים זרים וצרים, היא איולת, ויש בקביעה זו חטא גדול. ברור,שלא תמיד הצעדים הם נכונים מפני שאדם יכול לטעות, אבל לומר שכבכוונה הם פועלים לפי שיקולים לא עניניים, חס וחלילה לומר כן. אפשר אפילו לומר, שגם טעותם - אם יש כזאת - היא מכוונת מן השמים (ורואים אנו בתנ"ך שד' סיבב לצאת למלחמה כדי להפסיד בקרב עי' מלכים א כ"ב כ') אבל כמובן בזה נסתרים דרכי ד' ואין לנו להתערב בזה.

I. והנה אתה קובע, שהיות שהם אנשי הצבא - גרמו להתפשטות המלחמה, אנו לא צריכים לעזור להם. איני יודע על מה הסתמכת בקביעתך הלכה זו. וכי תאמר שמי שע"י התרשלות למשל גרם לשריפה, הכבאים לא יצטרכו לבוא להציל אותו ואת ביתו ? או מי שאכל דבר כנגד ציווי הרופא וגרם להכבדת מחלתו, הרופא כבר לא יצטרך להגיש לו עזרתו ולהציל אותו ? ועי' בדברים כ"ב פסוק כ"ז "כי בשדה מצאה צעקה הנערה ואין מושיע לה" כתב שם המלבי"ם וז"ל "ע"כ ביאר הטעמים למען תדע כי לא כמחשבות האדם מחשבותיו ועמקו דרכיו ... אבל בשדה... ואם באמת פשעה שיצאה אך לא זאת לדעת שתעשה בה הנבלה, ואמר הכתוב "כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה" ר"ל שלא נתחייבה על יצאתה בשדה יחידה ... הגם שהנרכצח חייב בנפשו שיצא לדרך יחידי ומה גם במקום דשכיחי רוצחים, היעלה על הדעת שיצא ע"ד שיהרג ... כן הוא הדבר הזה ... וא"כ פטורה, וישרים דרכי ד'". עכ"ל עי"ש. וע"כ בודאי, שגם אם הקצינים טעו באיזה דרך מבצעית, אין זה נותן שום פטור ללכת לעזור את אחיו. וע"כ גם אם יש לך טיעונים נגד החלטת הממשלה או הקצינים, וזה ברור שבני אדם עלולים לטעות בשיקולים, אפשרות כזאת אינו נותן שום פטור לעזוב את המערכה, כאילו מה שקורה לא איכפת לו, "ואני את נפשי הצלתי" ועל כגון זה מתריע הפסוק "האחיכם ילכו למלחמה ואתם תשבו פה?"