חנות ספרים תרומה / הרשמה france

חטא דוד ובת שבע חלק ראשון

מאמר חטא דוד ובת שבע חלק א
הרב שאול דוד בוצ'קו, 01/08/2019 13:49:42
חלק א
הרב נבנצל מבסס את מאמרו על הדעות בחז"ל שלפיהן לא חטא דוד המלך בבואו אל בת שבע, ובראשן הטענה המופיעה במסכת שבת (נו, א): "אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל האומר דוד חטא – אינו אלא טועה". במאמרו הוא מנסה להוכיח את צדקתה של טענה זו וליישבה עם הפסוקים המתארים את אשר התרחש.
"גדולה עבירה לשמה"
הרב נבנצל כותב כי פשט הפסוקים מוכיח שבת שבע הייתה גרושה בשעת המעשה ועל כן מותרת לדוד, שהרי דוד לא הסתיר את מעשיו והזמינהּ לבוא אליו בגלוי ולא בסתר, ואף התפלל על הוולד שלא ימות – ומכאן משמע שלא היה חשש שהילד ממזר. ומדוע לדבריו לקח דוד את בת שבע?
דוד ראה ברוח הקודש שבת שבע מיועדת לו מששת ימי בראשית ושממנה ייוולד המשיח, ולכן ביקש להתחתן איתה. החיבור שלו איתה נועד לשם שמיים, להבאת המשיח, ולא הייתה בו כל תאווה הנובעת מיצר אנושי. ואולם, גם הרב נבנצל מכיר את הדעה האחרת בגמרא, שעל פיה בת שבע הייתה עדיין אשת איש. האם גם לפי דעה זו יוכשר מעשהו של דוד? 
כך כותב הרב נבנצל, תחת הכותרת "גדולה עבירה לשמה": 
אבל גם למן דאמר שבת שבע הייתה אשת איש באותה שעה חייבות כל התמיהות שהעלינו להוליך אותנו לכיוון זה של הדברים: דוד המלך נתן ליבו לכך שמצד אחד עדיין לא נולד הבן הראוי להמשיך את בית דוד, ומאידך הוא בעצמו מזקין והולך ומתקרב לשנות השישים של חייו (סדר עולם רבה, ד). ואכן, זו הייתה גם הסיבה לכך שבשנותיו האחרונות, כשהיה דוד תשוש וחולה מאוד (מ"ב א), הוא לא הזדרז להמליך את שלמה; פשוט מפני ששלמה היה אז עדיין ילד. [...] ולכן כאן, כשראה דוד את בת שבע, שהייתה ראויה ומזומנת לו מששת ימי בראשית (סנהדרין קז, א), החליט שהקמת יורש לבית דוד וגואל לעולם כולו היא משימה חשובה כל כך עד שהיא דוחה את האיסור של אשת איש. ומתוך קדושה של מצווה ומחשבה לשם שמים, הוא לוקח את בת שבע על אף הכל. ועל אף שמבחינה הלכתית הילד ממזר – בכל זאת רואה דוד שהילד הזה נוצר בקדושה גדולה כל כך עד שצריך להתפלל לשלומו, מפני שיש כאן משהו שהוא מעבר לחישובים ההלכתיים. 
כשאני רואה את הדברים האלה אני נחרד. הא כיצד אפשר להכשיר חטא נורא כל כך בתואנה שהוא נועד להבאת המשיח? אף אחד איננו יודע בוודאות מהיכן ובאיזו דרך ייוולד המשיח. ייתכן בהחלט שבת שבע הייתה ראויה לדוד, ייתכן שהנשמות היו קרובות מאוד זו לזו, אך בשום פנים ואופן אין זה מצדיק את החטא כי אם להיפך – זה הופך את העבירה לגדולה יותר ומסוכנת הרבה יותר. אפילו אדם גדול ונשגב כדוד מלכנו אינו יכול להפך בהלכה על פי שיקול דעתו ולהכשיר לאו מפורש מהתורה כדי להביא את המשיח, וכל ניסיון להלביש מחשבות שכאלו על דוד המלך רק פוגע בכבודו ובגודל תורתו. 
דעה זו איננה מקובלת על הרב נבנצל, ואלו הם דבריו על מי שסבור כמוני: 
נמצאנו למדים אפוא, שגם למ"ד שבת שבע לא הייתה גרושה, גם לדעה זו אנו אומרים בהחלטיות, שכל מי האומר שדוד חטא בחטא של עריות כפי שחוטא אדם מהשוק – אינו אלא טועה. מי שחושב שאדם שזכה שייאמרו עליו כל מאמרי חז"ל שנאמרו בדוד, על ענוותנותו העצומה, על מידת החסד שבו, על שבירת היצר שבו, על תורתו ויראתו; מי שחושב שאפשר להגיע למדרגות נשגבות שכאלה וגם לתת דרור לתאוות היצר – ועוד בחטא נורא של עריות, שאפילו אנשים פשוטים נזהרים בו, אדם שכזה לא הבין אף לא מילה אחת בתנ"ך כולו! מ"בראשית" עד "ויעל" (סוף דהי"ב). הוא "אינו אלא טועה" בתנ"ך כולו.
הקבלה לחטא העגל
הרב נבנצל ממשיך ומחזק את דבריו תוך הקבלה לחטא העגל: 
כי התנ"ך מלמד אותנו שאם עובדים לעגל – אזי אין תורה; עדיף לשבר את הלוחות, גם אם ייתכן שבשל כך לא תהיה תורה לישראל לעולם! (שהרי איש לא הבטיח למשה שיינתנו לוחות שניים). ומי שלא הבין את מהות הריחוק שבין השניים וחושב שאפשר להעלות את הנפש למדרגת רוח הקודש, לכתוב בה את מזמורי התהלים הקדושים ואחר כך לתת ליצר לשלוט באותה נפש ולהחדיר בה טומאת אשת איש, שהתורה מכנה אותה תועבה פעם אחר פעם (ויקרא יח, כו, כז, כט, ל) – ולמחרת לשוב למדרגת רוח הקודש כאילו לא קרה דבר, ואף לזכות "דרך אגב" ולהיות משיח ה' עד עולם – אדם שכזה ייטיב לעשות אם יפתח חומש בראשית ויתחיל הכל מהתחלה.
כמה נכונים הם הדברים שהרב נבנצל כותב בעצמו! "כי התנ"ך מלמד אותנו שאם עובדים לעגל – אזי אין תורה; עדיף לשבר את הלוחות, גם אם ייתכן שבשל כך לא תהיה תורה לישראל לעולם!"; שום סיבה שבעולם איננה מכשירה את עשיית העגל, וגם לו היו לישראל כוונות קדושות וטהורות ולא כוונות של עבודה זרה, עשיית העגל אסורה ומעכבת את קבלת התורה! והיא הנותנת, הלוא על פי הדעה בגמרא שבת שבע לא הייתה גרושה – הרי שהייתה אשת איש! ומי התיר לבוא על אשת איש כדי להביא משיח לעולם? אם עדיף שלא לתת את התורה כלל מלתִתהּ ולקבל לצידה את העגל, עדיף שלא לבוא על אשת איש גם אם בשל כך תתעכב ביאת המשיח! 
הסכנה שבהכשרת "עבירה לשמה"
תליית המעשה בתירוץ של "עבירה לשמה" גורמת עוול נורא לדוד המלך. וכי יעלה על הדעת שיש היתר לבוא על אשת איש כדי להביא את המשיח? מחשבה כזו היא בעיניי עבירה שאיננה קטנה כהוא זה מעבירה הנובעת מיצר אנושי. זו עבירה של יהירות עצומה, שבה אדם חושב שהוא יודע סתרי אלוקים. הצדקה מעין זו למעשה דוד מסוכנת מאוד! ומדוע היא כה מסוכנת? כי היא נותנת פתחון פה ופתחון מחשבה לאנשים, ובהם אפילו אנשים גדולים (שמטבע הבריאה אף הם בעלי יצרים), להצדיק נפילות של היצר בתירוצים איומים ונוראים. 
כבר ראינו לאורך ההיסטוריה רבנים שברחו למדינות שונות לאחר שעשו מעשים לא ראויים. גם במקרים החמורים ביותר יימָצאו תמיד המסנגרים שיספרו עליהם שהם מקובלים גדולים ושמעשיהם נעשו מתוך קדושה אדירה שנועדה להוציא כוחות של טומאה או כל מיני רעיונות אחרים שאי אפשר להעלותם על הדעת. 
קיבלתי מכתב מאישה שפנתה לרב מסוים בצרפת כדי שיסייע לה להתגרש מבעלה, ומאותו הרגע החל הרב לשלוח לה הודעות חוזרות ונשנות שהוא אוהב אותה ושמאז ומתמיד ידע שהיא מתאימה לו. לא ייאמן, הרב היה נשוי ואב לילדים – והאישה שפנתה אליו גם היא עוד לא התגרשה. כיצד מסוגל אדם להגיע לשפל כזה? כנראה שבהיותו "תלמיד חכם" הוא פסק שעל פי התורה מותר לאיש לשאת שתי נשים או לקחת פילגש, והרשה לעצמו לחשב כל מיני חשבונות שכל שומעם תצִלינה שתי אוזניו. 
ואם לא די בכך, פעם פנתה אליי אישה גרושה שיצאה זמן ממושך עם רב שהיה כוהן, וביקשה לברר אם יש דרך כלשהי להקל ולהתיר לה להינשא לו. כשביררתי איתה את הפרטים לעומק התברר שהוא היה גם נשוי, ולדבריה הרב-הכוהן-הנשוי טען שמן התורה מותר לו לשאת גם אותה... קשה להאמין לאיזה שפל מוסרי אפשר לרדת שמנסים לחשב חשבונות מחוכמים כביכול בשם התורה. 
חובה עלינו להבין ולהפנים שהלכה היא הלכה, ושלקיחת אשת איש היא איסור חמור מאין כמוהו. שום תירוץ לא יצדיק אותה, ובשום אופן אין לצייר את העבירה הגדולה בגוונים חיוביים – באצטלה של "עבירה לשמה"! 
סכנה נוספת – עיוות של התנ"ך
כיצד יתמודדו המנסים לנקות את דוד מלכנו עם דברי הנביא המפורשים? הלוא הפסוקים זועקים כי דוד חטא:
וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל דָּוִד אַתָּה הָאִישׁ כֹּה אָמַר ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל אָנֹכִי מְשַׁחְתִּיךָ לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל וְאָנֹכִי הִצַּלְתִּיךָ מִיַּד שָׁאוּל. וָאֶתְּנָה לְךָ אֶת בֵּית אֲדֹנֶיךָ וְאֶת נְשֵׁי אֲדֹנֶיךָ בְּחֵיקֶךָ וָאֶתְּנָה לְךָ אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה וְאִם מְעָט וְאֹסִפָה לְּךָ כָּהֵנָּה וְכָהֵנָּה. מַדּוּעַ בָּזִיתָ אֶת דְּבַר ה' לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינַי אֵת אוּרִיָּה הַחִתִּי הִכִּיתָ בַחֶרֶב וְאֶת אִשְׁתּוֹ לָקַחְתָּ לְּךָ לְאִשָּׁה וְאֹתוֹ הָרַגְתָּ בְּחֶרֶב בְּנֵי עַמּוֹן. וְעַתָּה לֹא תָסוּר חֶרֶב מִבֵּיתְךָ עַד עוֹלָם עֵקֶב כִּי בְזִתָנִי וַתִּקַּח אֶת אֵשֶׁת אוּרִיָּה הַחִתִּי לִהְיוֹת לְךָ לְאִשָּׁה (שמואל ב יב, א-י).  
קריאת הפסוקים הנוקבים הללו באמירה שלא היה כל חטא ושהכול נעשה לשם שמיים היא עיוות בלתי נתפס של התנ"ך. אם אפשר לומר שדוד המלך לא חטא אפשר לזרוק את התנ"ך חס וחלילה. המילים אינן אומרות כבר שום דבר, ואין לך סכנה גדולה מזו. הלא כתוב בפירוש – "כִּי אַתָּה עָשִׂיתָ בַסָּתֶר וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל וְנֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ" (פס' יב); "וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל נָתָן חָטָאתִי לה'. וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל דָּוִד גַּם ה' הֶעֱבִיר חַטָּאתְךָ לֹא תָמוּת" (פס' יג). אי אפשר לעקור את הפסוקים מן הפשט, לרוקן אותן מתוכנם ולומר שדוד לא חטא. 
על רקע הבנה זו ננסה להבין בהמשך את עומקה של הדעה בחז"ל המגדירה את האומר שדוד חטא כטועה.
המגלה פנים בתורה שלא כהלכה 
פרשת דוד ובת שבע פותחת בתיאור הבא: "וַיְהִי לְעֵת הָעֶרֶב וַיָּקָם דָּוִד מֵעַל מִשְׁכָּבוֹ וַיִּתְהַלֵּךְ עַל גַּג בֵּית הַמֶּלֶךְ וַיַּרְא אִשָּׁה רֹחֶצֶת מֵעַל הַגָּג וְהָאִשָּׁה טוֹבַת מַרְאֶה מְאֹד" (יא, ב). מדוע בחר הנביא לספר לנו שהאישה הייתה טובת מראה? כמובן שאפשר לומר שזה יופי רוחני, שהרי כבר אין כל משמעות למילים. לפי דעתי זו סכנה גדולה מאוד, שיש בה קורטוב של כפירה. פירוש הכתוב תוך התעלמות מהפשט נקרא במשנה "המגלה פנים בתורה שלא כהלכה" (אבות ג, יא). ר' עובדיה מברטנורא מביא דוגמה: 
והמגלה פנים בתורה – שמראה פנים ופירושים בתורה שלא כהלכה. כגון המתרגם "ומזרעך לא תתן להעביר למולך" ומזרעך לא תתן לאעברא לארמיותא. ואין זה פשוטו של מקרא. 
התורה אוסרת במפורש למסור את הבן למולך, שהיה סוג של עבודה זרה. אפשר לכאורה לדרוש שדברי התורה אינם כפשוטם אלא באו ללמד שאסור לאדם להשיא את בנו או את בתו לגויים. זו דרשה יפה שמותר ללומדה על גבי הפשט, אך אם דורשים אותה במקום הפשט אפשר לקרוע את כל התורה כולה. זהו גילוי פנים בתורה שלא כהלכה. 
אומנם ישנם דברים מסוימים שאסור ללומדם כפשוטם: כשהתורה מתארת את ה' יתברך בכלים אנושיים אנו מחויבים ללמוד את הדברים שלא כפשוטם, בהבנה ש"דיברה תורה כלשון בני אדם" – משום שהבנת הפשט נוגדת את יסוד האמונה שלקב"ה אין גוף. הרמב"ם במורה נבוכים (ב, מב) מוסיף שחלק מהדברים המתוארים בתורה ובנביאים התרחשו בחלום. אמירה זו אין בה התעלמות מהפשט, אלא קביעה שהדברים המתוארים בפשט מתארים את אשר ראה האדם בחלומו. אמירה זו רחוקה מהפיכת הכתוב לרעיון בלבד, לרמזים. אם נתעלם מהפשט ונאמר שלוט איננו לוט, שאברהם לא היה אדם אמיתי אלא רק משל לחסד, שיצחק הוא בסך הכול רעיון המבטא את הדין ושיעקב איננו יעקב אלא מידת האמת – הרינו מזלזלים בכל התורה כולה! 
נוסף על כך, בבואנו להגן על דוד המלך אנו הופכים אותו לאדם שבכוח שכלו מתיר לעצמו לעבור עבירה חמורה. בנקודה זו כשל שלמה המלך בנו של דוד. התורה מצווה על מלך ישראל "וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ" (דברים יז, יז), והמדרש מתאר כי שלמה המלך סמך על שכלו ועל כוח עמידתו ואמר "אני ארבה ולא אסור" (סנהדרין כא, ב), ואף על פי כן הנביא מעיד כי "וַיְהִי לְעֵת זִקְנַת שְׁלֹמֹה נָשָׁיו הִטּוּ אֶת לְבָבוֹ אַחֲרֵי אֱ-לֹהִים אֲחֵרִים וְלֹא הָיָה לְבָבוֹ שָׁלֵם עִם ה' אֱ-לֹהָיו כִּלְבַב דָּוִיד אָבִיו" (מלכים א יא, ד). מצוות התורה אינן נתונות לכל אחד ואחד לעשות בהן כרצונו על פי מעלתו. כמלך כהדיוט, כולם מחויבים להקפיד על קלה כחמורה ולא לחפש אמתלות להיתר. 
פשט ודרש בתנ"ך 
לימוד התנ"ך מבוסס הן על פשט הפסוקים הן על דרשות חז"ל, ואי אפשר להתעלם לא מזה ולא מזה. ואולם, כדי לקבל את התמונה המלאה עלינו לבחון את כלל הדעות בחז"ל ולא להסתמך רק על דעה אחת ולהתעלם מאחרות. הניסיון לפרש את הדעה כי "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה" כקביעה שלא היה בחטא שום צד של יצר עריות נסתר מאמירה מפורשת של חז"ל במקום אחר. בגמרא (סנהדרין קז, א) מובא שיח מרתק בין דוד המלך לריבונו של עולם, ובו שואל דוד מדוע שמו נעדר מתפילת העמידה ואין הוא נזכר לצידם של האבות. הקב"ה עונה לו כי אברהם, יצחק ויעקב נתנסו בניסיונות קשים ועמדו בהם, ואילו הוא, דוד, לא נתנסה בשום ניסיון. דוד המלך מבקש בתגובה מהקב"ה שינסה אותו:
אמר רב יהודה אמר רב: לעולם אל יביא אדם עצמו לידי נסיון, שהרי דוד מלך ישראל הביא עצמו לידי נסיון ונכשל. אמר לפניו: רבונו של עולם, מפני מה אומרים א-להי אברהם א-להי יצחק וא-להי יעקב ואין אומרים א-להי דוד? אמר: אינהו מינסו לי, ואת לא מינסית לי. אמר לפניו: רבונו של עולם, בחנני ונסני, שנאמר "בחנני ה' ונסני" וגו'. אמר: מינסנא לך, ועבידנא מילתא בהדך, דלדידהו לא הודעתינהו ואילו אנא קא מודענא לך, דמנסינא לך בדבר ערוה. 
הקב"ה מקבל את בקשת דוד ואומר לו כי אכן ינסה אותו, ואף שהאבות הקדושים לא ידעו מראש מה יהיו ניסיונותיהם הוא יבוא לקראתו ויודיע לו מראש כי ניסיונו יהא "בדבר ערווה" – כדי שיוכל להתכונן נפשית לניסיון. והגמרא ממשיכה:
מיד "ויהי לעת הערב ויקם דוד מעל משכבו" וגו', אמר רב יהודה: שהפך משכבו של לילה למשכבו של יום. 
דוד המלך אכן התכונן לניסיון, ו"הפך משכבו של לילה למשכבו של יום", כלומר בא על נשותיו המותרות לו במשך כל אותו היום כדי להשקיט את תאוות היצר, אלא שעל פי הגמרא מעשהו זה רק עורר עוד את יצרו: 
"ונתעלמה ממנו הלכה: אבר קטן יש באדם, משביעו – רעב, ומרעיבו – שבע".
הגמרא דורשת מפורשות כי חטאו של דוד המלך היה חטא מיני. אולי נטע בו הקב"ה יצר גדול יותר בשל בקשתו היהירה שיזכירו בתפילה גם את "אלוקי דוד", אך ודאי שמעשהו עם בת שבע לא נבע מחשבון של קדושה אלא מתאווה. 
גדולתם ועוצמתם של אנשים גדולים
דוד המלך הוא גדול ועצום, על כך אין עוררין ובזה אני מסכים לחלוטין עם הרב נבנצל. אנו חייבים לכבד אותו, להעריך אותו ולדעת שהוא גדול מאיתנו מאות מונים – אך אסור לנו לומר על עבירה שהיא מצווה. גם דוד המלך עצמו הכיר בחטאו ואמר "חָטָאתִי לה'" (יב, יג). לכל אדם באשר הוא אדם יש תאוות, אחרת הוא לא היה אדם, על אחת כמה וכמה למנהיג של אומה. 
ראיתי בספר "עיוני משה" של אבי מורי שהוא תמה על הציווי למלך בפרשת שופטים "וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים" – שמשמעו על פי רש"י שמותר למלך לשאת עד שמונה עשרה נשים. לשם מה צריך המלך כל כך הרבה נשים, ולא יסתפק בחיי אהבה ורעות עם אשת נעוריו? "מדוע ולמה אין התורה דורשת מן המלך שיהווה דוגמת-תפארת לחיי אישות עם רעייתו – באהבה, אחווה, שלום ורעות?" 
זו באמת קושיה גדולה, ואבא משאיר אותה ב"צריך עיון". אני חושב שתמיהתו של אבא נובעת ביסודה מעצם היותו רב צדיק – ולא מלך. למלך יש יצרים חזקים, כוחות עצומים, אחרת לא היה מגיע למלכות. על דוד המלך נאמר שהיה "אַדְמוֹנִי" (שמואל א טז, יב). הוא דומה לאדום, דומה לעשו, כלומר אדם עם יצרים גדולים. כולנו נבראנו עם יצרים – יצר המין, יצר הגאווה, יצר הכבוד ועוד כהנה וכהנה, אך דוד המלך התברך בכל הללו בעוצמה אדירה פי כמה וכמה מכל אדם רגיל. בכוחות אדירים אלו נלחם דוד בגלית הפלישתי "בְּשֵׁם ה' צְ-בָאוֹת אֱ-לֹהֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל" (שמואל א יז, מה), בכוחות אדירים אלו השתית דוד את ממלכתו על רצון ה', ובכוחות אדירים אלו שמר על כבודו של שאול המלך בלי עוררין, גם כששאול ניסה להורגו. יראת השמיים של דוד המלך הייתה עצומה. אך כשאנשים גדולים ועצומים נופלים – גם נפילתם קשה ומלאת עוצמה. 
אנשים גדולים עם יצרים גדולים עושים את הדברים הכי נפלאים בעולם כשהם מנתבים את יצריהם לטוב, אך אם חלילה הם נופלים לעשייה שלילית גם הכוח להרע עשוי להופיע בשיא עוצמתו. 
אבא שלי, שזכה לחיות כל ימיו עם אימא באהבה גדולה ובנאמנות עצומה, לא היה מסוגל להכיר במציאות שבה יזדקק אדם ליותר מאישה אחת, וממילא לא הבין מדוע התירה התורה שמונה עשרה נשים למלך. לכן גם הרב נבנצל אינו יכול להבין איך נפל דוד ביצר – ומחויב לפרש שהכול נבע מחשבונות עילאיים. ואולם, בדיוק משום כך יש לנו "שולחן ערוך" המדריך אותנו מה מותר ומה אסור. ההלכות ברורות מאוד, ומה שעשה דוד המלך הוא אסור על פי כל גדר הלכתי. לימוד סודות התורה טומן בחובו סכנה גדולה של טשטוש גבולות הטוב והרע והפיכת המותר לאסור והאסור למותר, ויש להיזהר מאוד שלא לשקוע בעומק הכוונות הנסתרות ולשכוח את גדרי המצוות.
כמובן שיש פער עצום לאין שיעור ביננו לבין דוד המלך וגדולי התנ"ך. מדרגתם רחוקה  ממדרגתנו עד אין חקר, ועם כל זאת – על אף שבהשוואה אלינו הם כמלאכים – הם בני אדם, ולכל אדם באשר הוא אדם יש יצרים. אדרבה, מתוך גודל נפשם גם כוחות היצר שלהם גדולים משלנו, שכן "כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו" (סוכה נב, א). היום קשה לנו לדמיין את העוצמות שהיו אז, אך כל כוחות היצר היו הרבה יותר גדולים ועצומים בעבר. הגמרא במסכת סנהדרין (קב, ב) מספרת שכשהגיע רב אשי לסוגיה העוסקת בשלושה מלכים שאין להם חלק לעולם הבא אמר לתלמידיו בבית המדרש: "מחר נפתח בחברינו", כלומר נתחיל את דיבורנו במלכים שהיו תלמידי חכמים כמונו ואף על פי כן אין להם חלק לעולם הבא. בלילה נגלה אליו מנשה בחלום ואמר לו: "חברך וחבר אביך קראת לי"? כיצד אתה משווה את עצמך אליי? מנשה ממחיש לרב אשי את גדלותו בתורה, ורב אשי תמה: אם אתה כה חכם, כיצד ייתכן שעבדת עבודה זרה? ענה לו מנשה: "אם אתה היית שם היית מפשיל שיפולי גלימתך ורץ אחרי" – בדור שלי היה יצר העבודה הזרה כה חזק, שלו אתה היית שם היית עוזב הכול ורץ לעבודה זרה. 
איננו יודעים אילו עוצמות של יצר היו לדוד המלך, ולאיזו גבורה נדרש כדי להתגבר על היצר כל חייו, אך הפעם האחת והיחידה שנכשל בה הותירה בו חותם למשך כל חייו, עד ליום מותו. בגמרא מתואר כי דוד המלך התחנן לה' יתברך שינקה אותו כליל מחטאו ויודיע כי סלח לו, אך ה' לא נענה לבקשתו. "אמר ליה: בחייך איני מודיע, אבל אני מודיע בחיי שלמה בנך", ורק אחרי מותו של דוד "ידעו כל ישראל שמחל לו הקב"ה על אותו העוון".  
הנקודה החשובה ביותר היא שנדע כולנו שיש לנו יצרים ושאיננו מוגנים מפניהם. אנו חייבים ללמוד תורה ולחיות על פי ההלכה, לנתב את היצרים לאפיקים הנכונים, ובשום אופן לא לחשוב שהם אינם קיימים. היצר הוא חלק ממהות האדם, וההלכה נועדה לרומם אותו ולנתב אותו לגודל הראוי לו.
"כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה"
אחרי שראינו כי קשה להפוך את הפסוקים ולנקות את דוד מהחטא, כיצד נוכל בכל זאת להבין את הדעה בחז"ל ש"כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה"? 
נראה שהגמרא אינה מבטלת את עצם חטאו של דוד אלא מבדילה בין הביטוי ההלכתי של החטא למהותו המוסרית.
על פי ההנחה שבת שבע הייתה גרושה ואוריה היה מורד במלכות אכן לא חטא דוד בהיבט המשפטי. בת שבע לא הייתה אשת איש ואוריה היה בן מוות, ולו היה דוד עומד למשפט הוא היה יוצא זכאי. אם כן מדוע נדרש נתן הנביא למשל על כבשת הרש? ומדוע נענש דוד בחומרה כה רבה?
חז"ל מלמדים אותנו דבר גדול: אמות המידה שעל פיהן אנו מצווים להתנהג אינן נגזרות אך ורק מההלכה אלא גם מ"נשמת ההלכה", הקב"ה איננו מבקש מאיתנו לכבד רק את סעיפי השולחן ערוך אלא גם את נשמת הסעיף! 
אולי על פי ההלכה הייתה בת שבע מגורשת – אך במהות היא הייתה עדיין אשתו של אוריה! גירושיה נועדו למקרה שבעלה לא ישוב חלילה משדה הקרב, ולא כדי להתיר אותה לכל החפץ בה בשעה שבעלה נלחם. וגם אם היה אוריה ראוי למות בשל מרידתו במלכות, הרי שדוד לא הרגו מייד כשזלזל במלכותו אלא ניסה לשדלו לשוב לביתו ולשכב עם אשתו, כדי שייראה כאילו ממנו הרתה אשתו (כפי שפירש רש"י). 
לקיחת בת שבע והריגת אוריה נבעו אפוא משיקולים אישיים של דוד המלך. המלך צריך להיות עבד לעם קדוש, מלכותו וסמכויותיו נועדו אך ורק לטובת עם ישראל, ארץ ישראל ותורת ישראל – ובשום אופן לא לצרכיו האישיים. כשמלך משתמש בכוח סמכותו ושררתו לצרכיו האישיים זוהי נפילה עצומה. ועל כן, על אף שמשפטית לכאורה לא פשע דוד הוא נענש בעונש קשה, בהתאם לאמות המידה שטבע הוא עצמו בהתייחסו לאיש העשיר מהמשל. אומנם היות שדוד הודה מייד בחטאו ואמר "חָטָאתִי לַה'" מיתק לו ה' את עונש המוות – "גַּם ה' הֶעֱבִיר חַטָּאתְךָ לֹא תָמוּת" – אך שאר חלקי גזר הדין לא הומתקו, וקביעת דוד "וְאֶת הַכִּבְשָׂה יְשַׁלֵּם אַרְבַּעְתָּיִם" חלה עליו במלואה ומתו ארבעה מבניו: התינוק שנולד ממעשהו עם בת שבע, אמנון, אבשלום ואדוניהו. 
"כל האומר ראובן חטא..."
גם על ראובן בן יעקב אמרו חז"ל כי "כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה". מימרה זו מתייחסת לתיאור התורה בפרשת וישלח: "וַיְהִי בִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ הַהִוא וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו" (בראשית לה, כב). בדיון בגמרא נחלקות הדעות – האומנם חטא ראובן בעריות? 
"אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה, שנאמר 'ויהיו בני יעקב שנים עשר' – מלמד שכולן שקולים כאחת. אלא מה אני מקיים 'וישכב את בלהה פילגש אביו'? מלמד שבלבל מצעו של אביו, ומעלה עליו הכתוב כאילו שכב עמה" (שבת נה, ב). 
נניח שראובן לא חטא בעריות אלא בחטא חמור פחות – "שבלבל מצעו של אביו" – מדוע התורה מעצימה כל כך את החטא ומשתמשת במילים כה נוראות – "וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה"!? כנראה שבמילים אלו התורה מעבירה מסר נוקב שהתערבות ביחסים האינטימיים של ההורים היא חטא איום ונורא השקול לחטא של "וַיִּשְׁכַּב". בן אינו רשאי להחליט עם מי אביו צריך לישון. זה זלזול גמור באבא. 
חטאו של ראובן מצטרף לחוט המקשר בין כלל חטאיהם של בני יעקב, המבטאים זלזול ביעקב אביהם פעם אחר פעם. שמעון ולוי קבעו עובדות בניגוד לדעת אביהם בפרשת שכם ודינה, ובמכירת יוסף יש שפירשו שהאחים ישבו כסנהדרין והחליטו את החלטותיהם לשם שמיים בלבד – ומה מקומו יעקב בהחלטה זו? הרי יעקב החליט שיוסף צריך לחיות ולגדול, ואף נתן לו כתונת פסים! וכי בני יעקב חכמים מאביהם? מהיכן שאבו את העוז לזלזל כך באביהם? 
ייתכן שראובן שכב באמת עם בלהה וייתכן שלא, ישנן דעות לכאן ולכאן, אך גם אם הוא לא שכב איתה באמת, ובבית המשפט הוא היה יכול להוכיח את חפותו –  מוסרית-נשמתית חטא ראובן חטא נורא, שהתורה קוראת לו "וַיִּשְׁכַּב". 
סיכומו של דבר, חז"ל מלמדים אותנו כי כל האומר שדוד חטא או שראובן חטא  ברמת ההלכה אינו אלא טועה. ייתכן שאיש מהם לא עבר על שום סעיף בשולחן ערוך – אך שניהם עברו גם עברו על נשמת ההלכה. 
חטאו של דוד המלך הוא חטא חמור, וכל המניעים הטהורים שעמדו בבסיס המעשה לא יצדיקוהו כהוא זה. 
כוחו של תיקון
כיצד ייתכן שעל אף נפילתו הקשה נותר דוד "נעים זמירות ישראל"? ויתרה מזו, כיצד ייתכן שמקורו של המשיח נובע מדוד המלך – שהגיע לעולם דרך מעשה תמר ויהודה ודרך רות המואבייה, פרי מעשה בנות לוט באביהן? 
תפקידו של המשיח לתקן את הרע בעולם, לרומם את המציאות ולהפוך את הרע לטוב. רק מי שהתמודד בעצמו עם הרע שבתוכו ותיקן את עצמו, יכול לתקן את הרע שבעולם. מי שיכול לרדת לדיוטה הכי נמוכה ולהתעלות ממנה בחזרה הוא אדם ענק, ורק הוא יכול להבין מהו תיקון אמיתי. 
מזמורי התהלים שכתב דוד המלך נבעו מעומקי עומקים של תשובה ותיקון. דוד המלך ידע מהו חטא, ובזכות זה אנו הקטנים מצליחים להתחבר בעבותות למזמוריו ולחוש כה קרובים אליו בתחינותינו. לו היה דוד מלכנו מלאך אלוקים לא היינו מצליחים להזדהות עם תפילותיו, אך הואיל והוא עצמו טעם טעם חטא ותשובה – תפילותיו נכנסות לעומק ליבנו והופכות להיות תפילותינו-אנו.
סיכום חלק א
בחלק זה ניסינו להתמודד עם הפער בין תיאור מעשה דוד ובת שבע בתנ"ך לבין הדעה בחז"ל הקובעת כי "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה".
הצבענו על הסכנה שבהכשרת החטא באצטלה של "עבירה לשמה", ובפרט על ההשלכות החמורות שעלולות להיות לגישה כזו על היחס לרבנים שכשלו בעבירות חמורות בימינו. 
הסברנו שגם אם לא חטא דוד מבחינה משפטית-הלכתית טהורה, הרי שהיה במעשהו חטא מוסרי עמוק מנשוא. ועם כל זה נותר דוד מלכנו נעים זמירות ישראל. דוד המלך ידע להודות על חטאו ולשוב ממנו בתשובה שלמה – ובכך הורה דרך תשובה ותיקון לרבים.


* על מנת להוריד את השיעורים ניתן - 1. להורידם באמצעות תוכנות או אתרים המיועדים לכך [למשל דרך לחיצה כאן]. 2. לפנות אלינו דרך הצור קשר שבאתר.

בניית אתרים | יצירת קשר