התורה מספרת על היום הגדול שבו ניתנו עשרת הדיברות לעם ישראל:

"וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה נָתַן ה' אֵלַי אֶת שְׁנֵי לֻחֹת הָאֲבָנִים לֻחוֹת הַבְּרִית" (דברים ט, יא).

האזכור הראשון של הלוחות בפסוק מעלה תהייה: הכתיב "לֻחֹת", בלי וי"ו, נראה כמילה בלשון יחיד  לֻחַת. אומנם מדובר על "שְׁנֵי לֻחֹת הָאֲבָנִים", ומייד אחר כך נכתב "לֻחוֹת הַבְּרִית" בכתיב מלא, אך יש להבין מה ביקשה התורה ללמדנו בהשמטת הוי"ו מן הלוחות. חכמינו זיכרונם לברכה ביארו כי הכתיב החסר רומז כי שני הלוחות שווים ביניהם כאילו היו לוח אחד.

הלוח הימני כולל את המצוות שבין אדם למקום, והלוח השמאלי כולל את המצוות שבין אדם לחברו. השוויון בין הלוחות מלמדנו שהקשר ביניהם כה הדוק, עד שאין משמעות ללוח אחד בלי ההשלמה של רעהו:

האיסור "לֹא תִּרְצָח", הפותח את הלוח השני, נובע במקורו מהדיבר הראשון – "אָנֹכִי ה' אֱ-לֹהֶיךָ". האדם נברא בצלם אלוקים – "כִּי בְּצֶלֶם אֱ-לֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם" (בראשית ט, ו) – וכל פגיעה בבן אנוש היא למעשה פגיעה בנשמה האלוקית הטבועה בו.

האיסור "לֹא תִּנְאָף" הוא המשכו של מקבילו בלוח הראשון, "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי". מצוות אלו מדגישות את עומק מהותה של הנאמנות: האדם הנאמן לבת זוגו הוא הנאמן לא-להיו, והנאמן לא-להיו חי בעוצמה את הנאמנות לבת זוגו.

העובר על "לֹא תִּגְנֹב" ומכחיש את גנבתו בשבועה בשם ה' הופך כביכול את הא-ל שותף לפשעו, וחוטא ב"לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱ-לֹהֶיךָ לַשָּׁוְא".

יוֹם הַשַּׁבָּת הוא העדות הניצחת שה' ברא את השמיים ואת הארץ. המחלל את השבת כאילו מעיד עדות מנוגדת, ועל כך הזהירתנו התורה "לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר".

וכך גם הציווי "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ" מושתת על ההבנה שהאדם חייב בכבוד הוריו בלי תלות באישיותם ובאופיים. הקשר בין האדם להוריו אינו תלוי בבחירתו, וממילא עליו להודות לה' על מתנתו ולא לחמוד את שאיננו שלו.

נוכל אולי לומר כי לוחות הברית אינם מתמקדים רק בברית שבין ה' לעמו, שהרי המצוות המנויות בהם נוגעות לכלל האנושות, וחידושם הוא בברית הכרותה בין המצוות שבין אדם למקום למצוות שבין אדם לחברו. בבסיס העולם שברא ה' מונחת ההכרה שהמאמין שיש א-ל מעליו ידע לכבד את זולתו – ושאהבת הזולת היא הפתח להתקרב לה'.