אדם העובד לפרנסתו מקיים כמה מצוות:
החובה האנושית הבסיסית להתפרנס מיגיע כפיו.
חובת הדאגה למשפחתו כפי שהתחייב בכתובה – לעבוד ולכבד, לזון ולפרנס.
פיתוח העולם – "אֲשֶׁר בָּרָא אֱ-לֹהִים לַעֲשׂוֹת" (בראשית ב, ג).
אם הוא חי בארץ ישראל נוסף גם ממד של מצוות יישוב הארץ, כפי שנבאר.
בפרשתנו נאמר:
"וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ" (במדבר לג, נג).
לדברי הרמב"ן פסוק זה הוא מקור החובה ליישב את הארץ:
על דעתי זו מצות עשה היא, יצוה אותם שישבו בארץ ויירשו אותה כי הוא נתנה להם, ולא ימאסו בנחלת ה'.
גדולי הדורות הסבירו שהעובד בארץ ישראל מקיים מצוות עשה זו של יישוב הארץ.
חכמינו זיכרונם לברכה דנו במסכת ברכות (לה, ב) ביחס שבין לימוד התורה לעיסוק בפרנסה. הקב"ה בירך את ישראל בברכת השפע – "וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ" (דברים יא, יד), אולם נשאלת השאלה: הואיל ונאמר "לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה" (יהושע א, ח), כיצד יוכל השפע לחול אם כולם ילמדו תורה יומם ולילה ואיש לא יעבד את השדות?
מכאן למד רבי ישמעאל: "הנהג בהם [בדברי התורה] מנהג דרך ארץ", כלומר יש לשלב בין לימוד התורה לעבודת הפרנסה. כוונת הציווי "וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה" איננה שצריך ללמוד כל היום וכל הלילה, אלא שכל אדם חייב להקדיש זמן ללימוד תורה בכל יום ובכל לילה, ובד בבד הוא חייב לעבוד לפרנסתו.
החת"ם סופר, רבי משה סופר, מאיר שחובה זו קיימת דווקא בארץ ישראל – בשל המצווה לגור בה:
רבי ישמעאל נמי לא אמר מקרא "ואספת דגנך" אלא בארץ ישראל ורוב ישראל שרויין, שהעבודה בקרקע גופה מצוה משום יישוב ארץ ישראל ולהוציא פירותיה הקדושים, ועל זה ציותה התורה "ואספת דגנך" [...] וכאלו תאמר לא אניח תפילין מפני שאני עוסק בתורה, הכי נמי לא יאמר לא אאסוף דגני מפני עסק התורה. ואפשר אפילו שארי אומניות שיש בהם ישוב העולם הכל בכלל מצוה (חת"ם סופר על סוכה לו, א).
מכאן שכל מי שעובד בארץ ישראל ומפתח את המדינה מקיים בעבודתו את המצווה המרכזית של יישוב הארץ, ודומה הוא למי שמניח תפילין כל היום.