זה מרהיב – זה מסוכן

במרכז הפרשה ניצב חטא עגל הזהב. בשיאה של התלהבות מהתורה שקיבלו בני ישראל באהבה ובלהט, הם נופלים נפילה עמוקה וקשה ומשתחווים לעגל הזהב שבנו בעצמם. משה רבנו מתפלל בעדם עד שה' סולח להם, ולאחר מכן עולה שוב להר ופוסל לוחות חדשים במקום אלו ששיבר בכעסו.

עלייתו השנייה של משה להר מותנית בהתרחקות מכל נפש חיה, בצו ה':

"וְאִישׁ לֹא יַעֲלֶה עִמָּךְ וְגַם אִישׁ אַל יֵרָא בְּכָל הָהָר גַּם הַצֹּאן וְהַבָּקָר אַל יִרְעוּ אֶל מוּל הָהָר הַהוּא. וַיִּפְסֹל שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וַיַּשְׁכֵּם מֹשֶׁה בַבֹּקֶר וַיַּעַל אֶל הַר סִינַי כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֹתוֹ וַיִּקַּח בְּיָדוֹ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים" (לד, ג-ד).

התורה מדגישה שתי הדגשות: "וְאִישׁ לֹא יַעֲלֶה עִמָּךְ", "וְגַם אִישׁ אַל יֵרָא בְּכָל הָהָר". רש"י מבאר את סיבת הדבר:

"ואיש לא יעלה עמך - הראשונות על ידי שהיו בתשואות וקולות וקהלות, שלטה בהן עין רעה. אין לך מדה יפה מן הצניעות".

הלוחות הראשונים ניתנו לעיני כל ישראל, אשר שמעו את קול ה' וראו את ההר בוער באש. אירוע זה נחרת בלבבות לכל הדורות, והוא יסוד אמונתנו בה' ובמשה עבדו. גם אנו, עשרות דורות אחרי האירוע, חשים וחווים את הרושם הנצחי של מעמד הר סיני, את החותם שנחתם בנשמת ישראל.

ואולם הרושם שנותר ממופע מרהיב זה אין בו די. חוויה של התגלות כה עצומה מותירה את האדם הלום-אור, וכמעט שאינה מאפשרת לו לתפקד מעוצמת המעמד. הוא מוכה תדהמה, ותדהמתו עולה על עוצמת האור שמאיר אותו. דווקא הלוחות השניים, שניתנו בשקט ובצניעות, הם אלו המאפשרים ליהודי לבנות קשר עמוק לתורה, לאט ובדרך בטוחה.

העין הרעה המוזכרת ברש"י היא החוויה החושית המדהימה שחוו ישראל במתן תורה, חוויה רבת רושם ההופכת את האדם לסביל כלפי האירוע העצום ואינה מאפשרת לתוכְנוֹ לחלחל אל תוכו בצורה עמוקה.

אולי זו הסיבה שמשה רבנו היה ערל שפתיים. הוא לא נדרש לנאומים חוצבי להבות כדי להרשים את שומעיו; דבריו סללו נתיבים לליבם של ישראל פנימה מכוח היותם דברי אמת.

שאול דוד בוצ'קו